מוזר, אני זוכרת בדיוק את הרגע שבו שמעתי בחדשות את הדיווח על האירוע הזה, לפני שבוע או קצת יותר. הייתי באוטו, בדיוק חניתי ליד העבודה בבוקר ירושלמי חם מאוד. מה שלכד את תשומת ליבי היה הדגש של הקריין על העובדה שהפלסטינים ההרוגים היו אזרחי ארה"ב, ושצה"ל מתנצל על מותם שנעשה בשוגג ותוך-כדי מרדף אחר המחבלים שהרגו את סרן מורן ורדי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי כמה ציני נעשה צה"ל, יחד עם כולנו, בשנים האחרונות: כבר לא מתנצלים על הרג ילדים, זקנים, על מות תינוקות שנולדו במחסומים, על שום דבר – אלא אם כן מדובר באזרחי ארה"ב. [וגם אז – אם מדובר באקטיביסטים – לא תשמעו התנצלות מצה"ל. רייצ'ל קורי, טום הורנדל – הם פשוט לא היו צריכים להיות שם. זבש"ם].
לא חשבתי אז שגם נסיבות המקרה כפי שתוארו בלשון הלאקונית והכללית ביותר ברדיו, גם הן קצת משונות. קיבלתי את גרסת דובר צה"ל שחזרה כלשונה מפי הקריין: צה"ל השיב אש לעבר מקורות הירי. כתוצאה מהירי נהרגו בין היתר האב, פרופ' חאלד סלאח ובנו מוחמד, אזרחי ארה"ב. פרופ' סלאח היה גם חבר בועד השלום הישראלי-פלסטיני באוניברסיטת א-נג'אח בשכם. אבל זה כנראה פחות חשוב – על זה לא אמר הקריין מילה.
כבר מזמן לא קראתי את "אזור הדמדומים" של גדעון לוי. כמו רבים אחרים. הכאב והתסכול הנוראי שהכתבות האלה גורמות לי הוא לפעמים ללא-נשוא. ואין לאן לקחת אותו ומה לעשות איתו.
בזכות הרשימה הנוקבת של סמי שלום שטרית נכנסתי וקראתי עכשיו. אני רוצה שגם אתם תקראו. אני חושבת שכל ישראלי צריך לקרא. זה משלנו. זה אנחנו. ככה אנחנו עכשיו. זה מה שהפכנו להיות. איך אנחנו ממשיכים מכאן?
שלום טלי,
רציתי לפרגן לך. סתם לפרגן.
לשם פרגון.
למה?
כי בזכותך אני יודע שתכלס אני לא לבד.
אפילו אם לא הייתי מסכים איתך אני חושב שיש לך אומץ.
וממילא אני מסכים איתך אבל לא עושה כלום כדי לשנות.
אני די פחדן ולא פעיל פוליטית אבל זה רק מפחדנות.
מודה.
עוד מעט אני גם הולך למילואים לשרת בארגון הזה שהדחפורים שלו קוברים אנשים חיים תוך הריסת בתים וכו'.
לא בא לי להתנחל בפוזה של יורה ובוכה כי אני לא עושה כלום כדי לשנות אבל מה לעשות שאין לי אומץ לסרב או להגיד את הדברים האלה בסביבה שבא אני חי ועובד.
אז נשאר לבכות. ולחיות את החיים השלווים שלי בת"א כאילו הכל אחלה ובעצם אנחנו כמו כולם.
תלאביביים הרי חושבים שהעיר שלהם היא מערבית כמו ברלין או לונדון ושהכל בסדר כל עוד הם שם ואנחנו פה.
אז זהו.
נהנה לקרוא אותך וישר כוח.
תודה.
אבל אני לא חושבת שאני אמיצה. לא הפסדתי כלום, לא הקרבתי כלום, נדמה לי.
אני לא יודעת מה הייתי עושה במצבך. זה נורא קשה. לא רק בגלל הרתיעה מהתגובה של החברים/משפחה/קולגות והכלא – כמובן, אלא גם בגלל שאלות מוסריות מהותיות שגם לי אין תשובה עליהן.
אין לי מושג מה הייתי עושה ואין לי זכות לשפוט את ההחלטות שלך, אבל מהמקום שלי זה נראה נורא נורא מפחיד ללכת לשם – מכל הבחינות – נפשית ופיזית. יותר מפחיד מכל דבר אחר. אני לא אומרת שזה לא מפחיד ללכת לכלא, אבל נדמה לי שיש איזו סקאלה של אפשרויות בין שירות בשטחים לבין הכלא, ואני מכירה כמה אנשים שמתמרנים בין האפשרויות האלה בימים אלו ממש.
אני לא מכירה אותך אבל קשה לי לחשוב עליך (כמו שקשה לי לחשוב על כל אחד אחר, ובמיוחד אנשים שאני מכירה) הולך עכשיו לשם. אני מבינה את הפחד לעשות צעד קיצוני, אבל לך תדע, אולי תכיר עוד הרבה אנשים שנמצאים באותו מצב,והסולידריות שהם יוכלו להציע תפצה קצת על מה שתפסיד. אולי כדאי לדבר עם 'אומץ לסרב', פשוט לדבר איתם, לראות מה האופציות.
שמעתי יותר מדי פעמים בזמן האחרון, לפעמים גם ממקור ראשון, על מילואימניקים שהלכו עם כל הכוונות הכי טובות לשרת ופשוט הולכים ומתחרפנים. אז אין לי תשובות אם צריך או לא צריך לסרב. אני מבינה את הפחד שלך, אבל נראה לי שעוד יותר מפחיד ללכת לשם.
וכמו בסאגה הסיפור הרקע האידיאות .,המעשה הגדול"
ונשכחים האנשים לפעמים אני חושב ,לפעמים אני חושב ובא לי להקיש על זגוגית הסאגה וצעוק הלו יש כאן אנשים ,"סתם אנשים "בסיפור הזה אבל שמיעה מזגוגית היא חצי חרשות וגם הדמעות פרטיות ושייכות ללחיים היו נוסחאות מתמטיות ששנים רבות חיכו לפתרונן ,מה שאני רוצה לומר שיש סיפור ועלילה וכל סוף מצער כזה הוא התחלה של משהו מצער אחר
ובעיקר אני רוצה לומר שאם יש מסקנה עיקרה הוא שהיא עקרה
על סיפור מפלצתי, אפילו על הרקע הקודר והמזעזע של רוב רשימותיו של גדעון לוי.
מחריד ומייאש לחשוב שיש רק צדיק אחד בסדום שלנו שמתעקש לחשוף שוב ושוב את הפנים המזוויעות של הכיבוש, חובה לקרוא, ומזעזע לקרוא תגובות ציניות, קרנפיות ואטומות כזו של איתן כספי הערב.
תודה לך, טלי, על ההפנייה, ולסמי-שלום שטרית על הרשימה הנוקבת.
בפרופיל 21 שקיבלתי לפני שנים, שבזכותו לא נטלתי מעולם חלק במערכת הזו.
בדיעבד מתברר שאני צודק יותר ממה שחשבתי.
קודם כל אני מצטער שאני צריך להגיב לכתבה של סמי שלום שטרית פה ולא אצלו באתר אבל זה מה יש. רק מי שלא למד והבין (אם אפשר בכלל להבין) על השואה יכול לקרוא לחיילים נאצים. האם אני חייל בגבעתי שמשרת בשטחים מטעם מדינתי נאצי? האם אני מעלה מאות ערבים על רכבות בלי מזון ושתייה ולשולח אותם למחנות השמדה? האם כאשר הם מגיעים למחנות אני מפשיט אותם לוקח להם את כל מה שהביאו אותו מפריד בין הדברים (שיניזהב וטבעות צד אחד, שיער צד שני, נשים וילדים צד שלישי וגברים צד רביעי) האם אני דוחף אותם למקלחות ופותח את ברז הגז? – לכל מי שלא משרת בצה"ל אז אני אספר לכם – לא , אני לא עושה את זה. יכול להיות – לא בעצם לא יכול להיות – בטוח אנחנו עושים דברים שאסרו לעשותם והם לא חוקיים , לא אתיים, לא מוסריים ושלבטח ירדפו אותנו אם לא בחלומותינו אז בטח עש להאג – אבל לא משנה איך מסתכלים על זה אנחנו לא נאצים.
חאלס כבר עם ההתבכיינות הזאת של המזרחיים. יש לי חבר טוב ממוצא עירקי שסיפר לי שההורים שלו שהגיעו מעירק נשלחו לשדרות או נתיבות (לא זוכר) אחרי חצי שנה בארץ הם הבינו מה קורה ואיפה הסיכויים להתקדם יותר טובים ועברו לרמת גן. היום החבר שלי הוא מהנדס מחשבים מצליח (מאוד אפילו) ואני אשכנזי דור שלישי בארץ – מובטל. אז מה, הם לא חשבו להתלונן אלא עשו מעשהץ הכי קל זה להאשים "אותם" לא משנה מי הם 0 אשכנזים, הורים, מורים, בעל, אישה – מישהן! ככה יותר קל לבמשיך לסבול בלי לעשות מעשה. והנה הקימו מפלגות "מזרחיות" ואת מי הם דופקים? מי נשאר "חלש" המזרחיים? כי כל אחד דואג לעצמו. כמו סמי שמתבכיין משמיץ משפיל מתלונן (ועוד ועוד) ובניגוד לכל הכותבים פה לא נותן לאף אחד זכות דיבור ותגובה. הייתי כותב עליו דברים קשים יותר אבל הוא בטח יחשוב שזה בגלל שהוא מזרחי ואני אשכנזי – אז אני אתאפק.
קשה להגיב לכתבה של גדעון לוי.
אז מה נגיד להגנתנו? לא נשארו לנו כלים להצדיק את מעשי מדינתנו. אין פרופורציה בין העוולות של הממשל שלנו ולמעשים של פרטים ישראלים המנסים נואשות להקל קצת את סבל האוכלוסיה הפלסטינית. אין כאן עניין ב"להתבכיין" או "להיות קשוח"
הפלסטינים מרגישים את החורבן שהישראלים גורמים להם ואנחנו צופים בחוסר אונים בפשעי האנושות המתבצעים בשמנו. ועל כולנו יבוא העונש.