בשעה טובה פורסמה הביקורת שלי על קובץ המאמרים החדש בעריכת סיגל נאור-פרלמן ואריאל הירשפלד על יצירתו של יצחק לאור, “אל בשר הלשון” (הנה כאן). למתעניינים להלן גרסה ארוכה ומפורטת יותר של הביקורת, לפני שנאלצתי לקצץ ולכווץ. בחמישי הקרוב ייערך ערב בבית ביאליק לכבוד הספר הזה ולכבוד ספר השירים החדש של יצחק לאור, “ספר העדר”, שבו ידברו בין השאר העורכת סיגל נאור-פרלמן ושניים מהמשתתפים בספר המאמרים – ענת מטר ועודד וולקשטיין. כל הפרטים למטה בהזמנה של בית ביאליק.
[…] שְׁמַע אֶת קולְך בָּא מִבַּחוּץ, כַּוֵּן אוֹתוֹ אֶל הַגּוּף
הָאַחֵר, דַּבֵּר אֵלָיו, דַּבֵּר אֵל עַצְמְךָ (גַּם הָאֱמֶת הִיא אִי
מְלָאכוּתִי) כַּמָּה אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ
(יצחק לאור, "שמע את קולך בא", לילה במלון זר)
שירה נוצרת מפוזיציה בלתי אפשרית של התבוננות בשפה כאילו מבחוץ, מהצד: אני כותב/ת טקסט שכותב אותי, משמע אני בִּדְיון, רק אותיות וקווים, אבל הסובייקטיביות שלי, תחושת הממשות שלי, אינה יכולה להתממש אלא בשפה. איך לכתוב במלים את הקול שלי כגוף? איך להכיר את רגע הכתיבה כבריאה של הקול החי מתוך הדממה הטקסטואלית (לא פרטית, לא מוחשית)? מהרגע שהגוף נעשה לגוף ראשון הוא אינו יכול להיות סובייקטיביות מבלי להיות מיד סובייקט, נתין של השפה, ואותו סובייקט איך יידע שהוא קיים ללא זולת שמזהה אותו, מגייס אותו?
אין עוד בשפה העברית מי שחי את המילכוד הזה באופן כה חריף כמו יצחק לאור. בכל פעם מחדש, בכל טקסט, מתגלם המילכוד הזה כדרמה קיומית אינטנסיבית. המודעות הזאת, בין השאר, עושה את הקורפוס היצירתי הגדול הזה – למעלה משלושים שנה של כתיבה קדחתנית, מבעבעת – לקורפוס מאתגר במיוחד. כדרכם של יוצרים שהם גם אינטלקטואלים מרכזיים בתקופתם טומן לאור ביצירתו גם את כלי הפרשנות שלה, בצד ביקורת מושחזת על סוגי השיח הדומיננטיים בחברה הישראלית, הם ובתי הגידול האידיאולוגיים ואביזרי הפֶטיש שלהם. רב-מערכת כזאת של יוצר אחד מכילה בין פניה הרבים בהכרח גם את בבואתו המעוותת של המבקר, השב ומגלה למבוכתו הרבה שהיוצר הקדים אותו בתובנותיו, או שאין שום דרך לייצר הכללה פרשנית שתקיף את כל הטקסט. תחושות של נחיתות ואוזלת-יד לנוכח עושרה ומורכבותה של המערכת הזאת עולות במפורש, בפסקאות של אפולוגטיקה מוצהרת, בדברי המשתתפים בספר המאמרים החדש על יצירתו של לאור, אבל צדה השני של האפולוגטיקה הוא גאווה – גאווה מוצדקת – על עצם ההתמודדות הפרשנית עם "הים העצום הזה", כהגדרתה של ענת מטר, והקובץ הזה – אף שאינו שלם או נקי מבעיות – מציב רף ביקורתי ומחקרי חדש ומאתגר בפני עצמו.
רוב הכותבים נוגעים ישירות בדרמה של הזהות ביצירתו של לאור ובאופני קיומה של הסובייקטיביות בתוך הטקסט, ועושים זאת כמעט מבלי ליפול לדיכוטומיות המסורתיות אמנות / פוליטיקה או "ליריקה אישית" לעומת "ייצוג מציאות". כמעט, משום שעצם הבחירה של חלק גדול מהכותבים להתמקד בלעדית בפרוזה, גם כאשר הם מתעלים מעל הדיכוטומיות הללו או משאלות מסורתיות של עלילה ודמות, מרחיקה אותם לדעתי ממקור כוחה של היצירה הזאת. הרומאנים של לאור הם פורצי דרך גם ואולי בעיקר משום שמדובר בפרוזה של משורר, כלומר של מוזיקאי-שפה. בהקשר המוזיקלי אפשר לתאר את השירה והפרוזה יחד, כשתי אופציות גופניות של נשימה – קצרה או ארוכה. אבל איך לתאר במלים את המוזיקה הזאת, ובעיקר את הקשר בין המוזיקה (או הפיזיות) של הטקסט לפעולה הפוליטית שלו? אפשר להצביע – כמו שעושה אורי ש. כהן – על המוזיקליות של התחביר, על אופן השילוב, למשל בפסקאות הסיום של הרומן ועם רוחי גווייתי, בין משפטים קצרים לארוכים. אבל התובנות היפות והחשובות ביותר של כהן (למשל: "שאלת האמת נוגעת במיוחד לשייכות של האדם לאומה משום שבין אדם לעצמו קשה לדבר על אמת") אינן נובעות בסופו של דבר מהניתוח המוזיקלי (או ליתר דיוק: הריתמי). אם כן, איך ניתן לדבר בצורה אפקטיבית על המוזיקליות של הטקסט, ובעיקר על הקשר בין המוזיקה (או הפיזיות) של הטקסט והפעולה הפוליטית שלו?
צעד ראשון בכיוון הזה הוא הציטוט שנבחר לכותרתו של הספר. והרי בקלות היה אפשר לקרוא לו, למשל, "אין לי ברירה אלא להתנגד" – ציטוט מאחד משיריו הידועים של לאור, שכבר הוליד מעין מסורת פרשנית. אבל הבחירה של העורכים בצירוף הקולע "אל בשר הלשון" ("עד בלי הכר", אוהב ימים) מצביעה על פוטנציאל רב-כיווני, מסובך יותר מהתנגדות גרידא, שהיא חד-כיוונית (ואולי אפילו מסרבת לנוע?). המתח שמקנן ביצירה הזאת בין בשר ללשון יוצר דיבור כפול: שנִיוּת שבין הלשון כמרחב ציבורי, ממושטר, תמיד "לא שלי", כלומר זר לחוויה הסובייקטיבית, ללשון כאיבר בגוף, כלומר כפיזיות קונקרטית, אישית, טבעית. ומה שעושה השיר הוא לעקוף את השניוּת הזאת באמצעות המוזיקה: "אִם אֲתַקְתֵּק / אוֹתוֹ עוֹד פַּעַם, עַד בְּלִי הַכֵּר עַד בְּלִי הַכֵּר עַד בְּלִי / הַכֵּר (וְשׁוּב וָשׁוּב) אוּלַי תָּשׁוּב הַפְּעִימָה שֶׁלּוֹ אֵל בְּשַׂר / הַלָּשׁוֹן. נָמוֹג בְּשָׂרְך עַד בְּלִי הַכֵּר". דווקא ההיעלמות של האנושי נטענת מחדש, באמצעות התקתוק הפיזי של המלים על המקלדת, הרותם גם את גופו-לשונו של הקורא-המבצע, עד שהיעלמות הבשר נעשית – בכוחה המאגי של השירה – למלאות של בשר, והקצב עצמו הופך למשמעות. כך נעה הלשון, באמצעות המוזיקה, בכיוון ההפוך לְכיוון המובן הידוע-כבר, הקולקטיבי: אין זו רק תנועה של התנגדות; זו תנועה חיובית של תשוקה, של הטענה במשמעות באמצעות הגוף.
במובן הזה גם הפרוזה של לאור היא שירה. היא מתהווה מאותו מקום, מאותה כתיבה-חפירה מאומצת, בחיפוש אחר הרגע הבלתי אפשרי שבו הממשי בוקע מהסימבולי. והבקיעה הזאת לא יכולה להתרחש בשפה המובנת, המוכרת "לנו", משום שהשפה היא תחומו של הציבורי, התחום שבו הפעולה, אם לשאול מדבריו של לאור עצמו, קורסת אל שיתוף-פעולה. פעולה של ממש, פעולה של הממשי-הסובייקטיבי (כאן הם היינו-הך, שניהם בלתי אפשריים באותה המידה) מתרחשת רק כשהשפה הופכת למוזיקה, ו/או לתיאטרון. מוזיקה ותיאטרון במובן המטאפורי כמובן, אבל לא פחות מכך במובן האידיאלי: כאידאות, כמחוזות של כמיהה. השיר מתהווה בכל פעם כמו בריאה מחדש של הקול השר. שום דבר אינו מובן-מאליו. קולות שונים נכנסים – באמצעות ציטוט, סוגריים, מעבר מגוף ראשון לשני לשלישי – והופכים את השיר מטקסט לפעולת דיבור: דיבור במובן של פעולה. הסובייקטיביות נבראת כמו פעולה קרימינאלית. איך אפשר להיות סובייקט בלי להיות סובייקט ספציפי, כלומר בלי להיות בעל זהות? והלוא הזהות מיד הופכת לתעודת זהות – ממושטרת, נחקרת, מתומרנת? ומצד שני היעדר הזהות, בריחה אל הריבוי ואל האנונימיות, הם התחמקות מאחריות, התחמקות גם מפעולה בעולם (כלומר זה שמחוץ לטקסט, כמובן). הפיתרון, או המוצא, הוא בבדיון התיאטרלי: על הבמה אנשים חיים הם מטאפורות. התיאורטי-טקסטואלי והבשר-ודם מתלכדים. על הבמה אפשר לבדות אמת, והסובייקט השירי יכול לבדות את עצמו, לכתוב את רגע הכתיבה כסצנה דרמטית שבה ה"אני" מגלם כשחקן את המשורר הכותב אותו, ולגרום לקורא לשחזר-לבצע בקולו את הסובייקטיביות החד-פעמית הזאת: לגלם בקריאתו את הפרדוקס של ריבוי קולות של "אני", של ממשות שהיא פיקציה, של חוויה אחדותית המבוססת על פיצול "בפנים" ו"בחוץ", ולעתים קרובות גם עוסקת בפיצול הזה כתימה העיקרית של השיר. ובאיזו דרך פלאית דווקא דרך ההשתברות האינסופית הזאת נוצרת חוויה של נוכחות חיה, אמיתית: "אם תמצאי אותי עד הבוקר, / שימי את כף ידך על עורי, ואני לומד / להכיר את קולי: שימי את כף / ידך על עורי" ("גוף שני", שירים בעמק הברזל).
הקונפליקט הזה מנוסח בצורה בהירה ואלגנטית להפליא, למרות הדחיסות הפילוסופית, במאמרה של ענת מטר. היא מציעה לראות את הנושא המרכזי ביצירתו של לאור כמאבק מתמיד ובלתי פתור בין שלושה מומנטים, או לשונות, של "אני": אני חושב (הקוגיטו של דקארט, קדימותה של הסובייקטיביות על כל ממד אחר) אני מדבר (בעקבות פוקו – השפה מתגלה כאשר הסובייקט נעלם, ועל כן הוא נכתב-נמחק, אין לו קיום מחוץ לשפה) ואני פועל (קוטב "ביצועי", פוליטי, שמנוגד לשני המומנטים הקודמים, וחושף את הכשלים האתיים המקופלים בהם). בקוטב הזה השיר הוא פעולה, אקט ביצועי (כאן מזהה מטר, אגב, את הגעגוע לתיאטרון אצל לאור – במרכזיותו של האני הפועל), ולאורו נראית הסובייקטיביות מזה והטקסטואליות המתפרקת מזה כבריחה מאחריות. ה"התגוששות" בין שלוש הלשונות, כהגדרתה של מטר – שלושתן מגדירות את ה"אני", כזכור, אך אינן יכולות לדור בכפיפה אחת – מייצרת מאבק מתמיד, בלתי פתיר, בין כתיבה לפעולה: "אין כאן שלילה, אין ריבוי, וגם דיאלקטיקה לא תיתכן כאן, שהרי דיאלקטיקה מוליכה לסיכום, התכנסות, רוויה, והמשותף העיקרי לכל הלשונות הללו הוא הצימאון. הצימאון הזה, התלת-ראשי, חסר-המנוח, המסוכסך, הוא, כאמור, 'נושאה' של יצירתו של לאור – לאור הנלחם באדנות הכפויה עליו, עלינו. השירה הסובייקטיבית, הספרות המבוזרת, הפוליטיקה החדה, הבהירה, המבקשת את הוכחת האמת בפועל, כולן משרטטות דרכי מילוט מן האדנות, מן העבדות, לעבר החירות." הדינמיקה הפוליפונית הזאת מתוארת במאמר המבריק והאלגנטי הזה דרך השירה והפרוזה במקביל, זו בצד זו.
גם סיגל נאור פרלמן קוראת יחד את השירה, הפרוזה והדרמה, ומשרטטת מהלך של הנכחת האישה – תחילה ביצירה ולבסוף במציאות, במקום המרכזי שהיה לנשים כותבות במטעם בשבע שנות קיומו – מהלך שנקודת המוצא שלו היא דווקא "המוגבלות שמקבל על עצמו המספר של לאור בייצוג האישה". הבחנה מדויקת (גם לגבי השירה), שממנה נפרש ניתוח נהדר של האופנים שבהם דמויות הנשים מערערות ומשבשות את היכולת של המספר או הגיבור לספר את הסיפור, נוטלות את מושכות השליטה הסיפורית בידיהן ודוחקות את "מקומו של הגבר המספר אל מאמר מוסגר".
לעומת קריאה אחדותית כזאת מציע שאול סתר במאמרו דווקא פיצול. "חלוקת העבודה" שהוא יוצר בין הפרוזה לשירה מהפכת את עדותו של היוצר בנדון: סתר מזהה דווקא את השירה כזירת הפעולה של ההיסטוריה ("קריאתם של קולות חיצוניים המחרישים את קולו של הסובייקט"), בעוד הפרוזה מבטאת בעיניו את ה"היסטריה של הסובייקט". הטענה מסקרנת, אבל יש גסות בהכללה הזאת, והיא אינה זוכה לנימוק ממצה (בעיקר ביחס לפרוזה). המאמר פותח בניתוח רגיש ומשכנע של השיר "קרעים של אדמה". סתר מראה כיצד נפתח השיר ל"קולות אחרים, זרים", וכתוצאה מכך "הקול הפנימי הכותב את עצמו […] מפנה כאן את מקומו לקול המרוחק ביותר". בניגוד להסכמה הפוליטית שמוזכרת בו מציע השיר "פוליטיקה של זרות, של עיכוב בלתי מגושר ושל פנייה". אבל הדברים, על אף שהם הופכים לכאורה את המשוואה של לאור, בכל זאת מהדהדים את דבריו ("פרידה מהספרות העברית", הארץ 23.7.2007): "מהי בכל זאת הפעולה בכתיבת שירה לירית? יצירת זרות בין לשון השיר ושימושיה ללשון העולם מסביב, זרות בין העולם שאינו זקוק לסובייקטיביות, לבין השיר התובע עמדה של סובייקט. זוהי אותה זרות שבין אמנות לתרבות." ברור כי שני הקטבים – אמנות ותרבות – נדרשים כאן, שתי הלשונות נוכחות בשיר, משום שהוא מתהווה בדיוק מתוך המאמץ לפעור פער ביניהן.
להבדיל מהכללה כזאת, יש במאמרה היפה של דפנה בירנבוים-כרמלי, המתרכז ביחסי הורים וילדים ברומן הנה אדם, מיצוי כה עמוק ועשיר של תימת ההורות (והערירות) ביצירה הזאת, עד שלאחר קריאת המאמר הזה קשה להתבונן ביצירתו של לאור בכללותה מבלי לזהות בה שוב ושוב את התימה הזאת כציר מרכזי. בירנבוים-כרמלי מראה כיצד – ובהשוואה למערכות יחסים אחרות – תיאורי היחסים בין הורים לילדים "נשמרים במידה רבה בתומתם, מבלי להפוך מושא לחקירה ופירוק", על אף כאב ההחמצה הנורא המלווה את סוג הקשר הזה. כפי שהיא מראה, "הכאב האינהרנטי של ההורות אינו עומד בסתירה לטרומיותה. הַקשר קשה, לעתים טראגי, אבל ייחודי מבחינה קיומית ומוסרית". היא מצביעה גם על נקודת עיוורון מסוימת או ויתור מודע על הקישור בין ההורות להקשר החברתי הישראלי שלה. ואכן: הפרסונליזציה של ההורות, ניתוקה מההקשר החברתי, בולטת במיוחד על רקע קידוש ההורות בתרבות הישראלית: "הורות עצמה מוגדרת בארץ כציווי, כמרכיב חיוני בזהות האדם הבוגר", וכמובן, כחלק ממלחמה דמוגרפית גלויה ובוטה. זהו טיעון מעניין, ונדמה שהוא חושף דיסוננס לא פתור ביצירתו של לאור, לכל הפחות ברומן הזה. תשובה אפשרית אחת, שמצוינת כבר בראשית המאמר, היא שההורות היא הסיכוי היחיד לגאולתם של הגיבורים ברומאן הזה, ככל שהסיכוי הזה "נרקם ונפרם ומנופץ ומתפורר". ככזו, היא נותרת אתר טהור, כמעט נשגב, על אף ניצולו-גיוסו-זיהומו על ידי המדינה.
*
העורכים היו צריכים להתערב יותר במאמרים, בעיני. לא הכול מהוקצע ובהיר כאן. רעיונות יפים ומקוריים נבנים ומנוסחים לעתים בצורה חפוזה או מרושלת, אין אחידות בהפניות למקורות טקסטואליים, ומעל לכל נדמה שחסר כאן מבט-על של העורכים על הקובץ, בשני מובנים: גם במובן המחקרי, דהיינו בבחינה היסטוריוגרפית של הקורפוס היצירתי עצמו, תהליכי ההתקבלות שלו בתרבות הישראלית ואופייה של הכתיבה הביקורתית והפרשנית העכשווית עליו, וגם במובן הטכני, דהיינו השזירה של המאמרים השונים לחטיבות שיש ביניהן תואם והמשכיות – היעדר שבולט במיוחד כאשר כותבים שונים שבים ומצטטים מאותו מקום או מתייחסים לאותו העניין. אבל כל אלה הם עניינים קטנים, וקשורים מן הסתם להעדפה אישית. אני כנראה מבקשת קובץ אקדמי יותר, אבל קוראים אחרים אולי יבכרו את הרוח המסאית-משהו שעולה מבין דפי הקובץ, שהוא בכללותו קובץ חשוב ומעורר השראה.
אין הנה ב"הנה כאן".
לא הבנתי. התכוונת שהלינק לא עובד? אבל הוא כן עובד, לפחות עכשיו, לפחות אצלי.
תודה טלי