עין הכמהין / ואן נויין
(עורך: רועי ארד. הוצאת מעין, 2008, 20 ₪, מחולק חינם עם גיליון 4 של מעין)
אותו תחום מוזר, המכונה בפינו "אמנות", דומה לאולם מראות או למסדרון-לחישות. כל צורה מעלה-באוב אלפי זכרונות ודמויות-גרר [after images]. יש רק להציג את הדמות כאמנות, ואז, באמצעות פעולה זו עצמה, נוצרת מסגרת התייחסות חדשה שממנה אין היא יכולה להימלט. היא נעשית לחלק של המוסד […]
(א"ה גומבריך, סוס-עץ, או שורשי הצורה האמנותית [1963], מאנגלית: ברוריה בן-ברוך, ספרית פועלים – סדרת טעמים, 1983 [ההדגשה שלי])
1.
על ספסל צרפתי בַּגִנָה
אמא צועקת על ילד חורג,
הוא טובל את היד בַּמזרקה.
מישהו מעשן ג'וינט.
מקיף את עיניו, להסתירן
מבין העננים
קרן
אוגוסט קוּבּיסטית.
(מתוך "שלוש תמונות מפריז", עמ' 23)
אי אפשר לפספס את המוזיקליות המבריקה של ואן נויין. יש בעברית העשירה שלה העדר מעורר קנאה של סטראוטיפים וקבעונות לשוניים ותרבותיים, והאוזן שלה קולטת את כל הצירופים הקולעים והמתבקשים מבחינה מוזיקלית, גם אם מבחינה סמנטית הם הזויים.
אני לא יודעת אם זה ספר שירים משובח, כלומר כזה שעומד כמכלול, וזה פחות חשוב בעיני כרגע. יש כמה שירים מצוינים בעיני, יש כמה שנראים לי די סתמיים. רובם ריקים, ויותר מזה, מעידים על איזו ריקות קיומית. אבל זה לא נאמר כגנאי – להפך. יש משהו בריקות שלהם שמאפשר חיבור מיידי אליהם, יוצר דיאלוג ושומר על הרעננות בזמן הקריאה, גם בקריאה שנייה ושלישית. וזו יכולת נפלאה ומסקרנת, יכולת שמעוררת מחשבה. היה לי קל הרבה יותר לקרוא את הספר – בעצם חוברת – הזאת וגם מיד לכתוב עליה לעצמי התרשמויות ומחשבות בעקבות, בהשוואה לכמה ספרי שירה חדשים אחרים שהם אולי הרבה יותר גדושים ומתוחכמים אבל פחות עוררו אותי לתגובה מיידית. אז אולי זה מה שנקרא פופ בשירה? אולי. אבל אלה לא שירים קלילים או פשטניים. וגם, אולי במפתיע, הם מאוד מטא-פואטיים ויש בהם עיסוק מודע ולא מתנצל במה שנקרא "היות משורר".
באופק הכניסה לעיר, נַיָד נִשָֹא
משורר שעוָה בלי פטרון
בלי פֵנְזין.
("כתם תרבות", עמ' 17)
השירים שלה לא-רגשיים להפתיע (חוץ ממקרים בודדים, ונדירים למדי, של הכרזות רגשיות מפורשות) וגם זה איכשהו, משום מה, מקל על ההתקרבות אליהם. יש בהם משהו אוורירי מספיק מבחינת האמירה, מעין רישום רגיש ושנון של רצף תודעה שלא בורח מהרגעים הריקים, אפילו החלולים, של הדכדוך הקיומי, אותו עצב קשוב לעצמו ולרחשי הסביבה, שהשירה – והדריכות לקראתה – הופכים אותו ליופי.
[…] על משטח העץ נַיְלון רטֹב
שלוליות מתוחות בלונג איְלֵנד.
מסביב, נסיכות בשקט נוירוטי.
אני
ספוג קטן
מלא סִכּוֹת
בטחון.
("היכן שישנו על ספסל", עמ' 29).
ציפיתי, בעקבות מה שהספקתי לקרוא על השירים האלה מפה ומשם, לתיאורי סקס פלסטיים בוטים. אבל תיאורי המין הם ממש זניחים כאן, זה לא העניין. כאמור לא התרשמתי שהרובד הרגשי והארוטי הוא הדומיננטי בשירה הזאת. הטון כאן הוא הגותי בעיקר, הרבה יותר מהורהר, סטואי, פסימי ביסודו: "תראה, יקירי, איך אנחנו/ עתיקים כמו פריז,/ איך עוד/ תחלום עלי שוב/ בעצב." (עמ' 24). היא יוצרת רשימות, אוספת פרטי מציאות שוליים ולוכדת אותם יחד בתמונה מילולית חד פעמית, כמעט שרירותית, ואפקטיבית. הייקואית בנשמתה. תראו למשל קטע משיר שנקרא "הוליווד":
עצי מניפה
מטילים פֵּרות
מעל מכוניות נוסעות לרחב הטַיֶלת,
[…]
ראֵה אותי, אני שִׁגְרה.
בבית קפה, על מלרוז, בוהה בכלבים הנמלטים מבעליהם
עד שהשמש שבה
להאיר על הוליווד מערב. (עמ' 26)
אחרי השירה של צ'יקי (רועי ארד), זאת השירה הראשונה שנתקלתי בה שמגשימה בצורה משכנעת את הצהרת הכוונות הפואטית-אידיאולוגית של 'מעין', כפי שאני הבנתי אותה. היא מצליחה להיות שירה מקומית בכל מקום שבו היא משוטטת. ושירי החוברת הצנומה הזאת (ואני אגב מאוד אוהבת את ההגשה, היא מזמינה מאוד לדפדוף) מוקדשים רובם ככולם ל"שירת הערים" כמו שחזי לסקלי היה מכנה אותה: מאמסטרדם לפריז למנהטן ללה גווארדיה. היא קולטת – ומפרקת – בחריפות אירונית תבניות לשוניות שחוקות ("חבל/ של ארץ גסה", "בוא נסע עד הלום/ נסע דרך המושבות") ומנציחה במדויק את העברית השעטנזית, המצחיקה והמפחידה של החיים כאן. זו שירה שמצליחה לתת תמצית של המקום בצורה אמינה תוך שמירה על מראית עין של קלילות וחירות שירית, למרות הסלקציה הלשונית ההכרחית והמורגשת. ואגב כך, בין השאר, נראה לי שאפשר לזהות שירה טובה: כשיש לה (בניגוד ליהודה עמיחי) הרבה יותר מילים מאלו שהיא בוחרת להשתמש בהן. היא יכולה לקפוץ לכל כיוון, שום משלב לשוני או אובייקט רפרנציאלי לא חסום בפניה, אבל היא בוחרת – כי חייבים לבחור – את מה שמצלצל לה הכי טוב. וזה עובד. וכמה כיף זה כשזה עובד.
על כל פנים, אֹשר נח
בערבוביה
אבני רצפה לוהטות
מתחת, תקרת סגריר.
("זר מתמשך", עמ' 36)
גם הניקוד של השירים, שאלי הירש הופתע מרישולו, לא מפריע לי כאן. הוא לא נראה לי מרושל אלא עצמאי, מציית לחוקיות אחרת. דומה יותר לתיווי של מוזיקה מאשר לניקוד של טקסט עברי. זה ניקוד "פרטי" במידה רבה. לפעמים הוא תקני, לפעמים לא, ולעתים יש גם שגיאות ממש, אולי מכוונות, אולי לא. במקרה של ואן נויין רגעי המבוכה האלה, כשלא ברור איך לקרוא את מה שכתוב, אינם מעצבנים אלא חינניים, מאתגרים, מייצרים התעכבות מבורכת.
סוכריות זכוכית מתוקות
רועשות על הלשונות
("מאמרים בטירול", עמ' 22).
השירה של ואן נויין – בהתאם לקו האידיאולוגי של מעין – היא שירה זמינה וזולה כמו הקפה ששותים לידה, וגם אם הוא קצת מכתים את דפי העיתון הכתומים של החוברת – לא נורא. אלו שירים שנרכשים ונצרכים בקלות, ועם זאת הם שומרים על הפער הפואטי ברמת המובנות, משאירים איזה רווח של מוזרות שהוא חשוב מאוד בשירה ולעתים אנחנו נוטים לשכוח אותו. השירה של ואן נויין הזכירה לי אותו, וזה נהדר. נהדר ששירים כאלה יהיו נגישים וחשופים לכל מעלעל בערימת העיתונים בבית הקפה, שייפול פתאום על חוברת כזאת, ויפתח אותה וידפדף בה בלי לדעת מראש מה זה בכלל, בלי לדעת שזה שירה, אם זה שירה, אבל יגלה שמהר מאוד הוא מתחיל לזמזם אותה.
פעם, הכול היה אחרת:
השמש למשל
זרחה למחרת הלילה.
("מונו", עמ' 44)
ואריק גלסנר (ברשימה מקסימה, אמנם) חושב שהיא אידיוסינקרטית.
* * *
היות שהאכסניה של ואן נויין היא 'מעין', וכתבתי פעם ביקורת על כתב-העת הזה שנדמה לי שפורשה לא לגמרי כהלכה, ואז, בעקבות התגובה הלא הכי סימפטית של צ'יקי כתבתי תגובה לתגובה [אגב אחלה פוסט בעיני, ואם הייתי זוכרת שכתבתי אותו הייתי חוסכת לי כמה שעות עבודה ופשוט מדביקה ממנו כמה קטעים לתוך הרשימה החדשה שלי על אילן ברקוביץ] וגם היא זכתה, למרבה הפתעתי, לכמה תגובות זועמות, זאת הזדמנות לחזור ולהבהיר שלא הייתה לי מעולם התנגדות לתכנים של השירים ב'מעין' או לפואטיקה שלהם. להפך, יש בעמדה האסתטית של 'מעין' משהו מאוד מרענן ומשחרר. זה אולי הולך ביחד עם עריכה לארג'ית ופחות מתערבת (אם כי מעניין לדעת באיזו מידה ואן נויין נערכה. משהו בקצב ובמצלולים מזכיר לי לפעמים את השירים של צ'יקי, אבל גם אם כן זה עובד לטובתם של השירים שלה) אבל בין זה ובין עמדה "אנטי-ממסדית" יהירה, שגאוותה על כך שאינה חלק מאותה "קבוצה של משוררנים צעירים הקרובה להוצאות הממסדיות" (כניסוחו של צ'יקי), אני לא רואה הרבה קשר. גם 'מעין' יוצא בתמיכת קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות, מועצת הפיס והמרכז להדרכת ספריות. כמעט בלתי אפשרי להוציא לאור משהו בלי תמיכה ממסדית, אלא אם כן אתה הממסד, וזה יוצא די היינו הך בסופו של דבר. ומעבר לכל זה, כמו שאומר הציטוט שבראש הרשימה הזאת, ברגע שנכנסת לתחום האמנות, על אפך ועל חמתך אתה כבר במוסד.
יפה אם כי אני חולק על ההערכה כמכלול של השירה (אבל מצפה לקרוא דברים מהמשוררת הזו בעתיד).
לגבי הזולות החומרית של השירה, המזמינה דפדוף בבית קפה וכו', מסכים, מסכים, מסכים. זו הדרך להפוך שירה לבשר מבשר הקיום האירוני. אם כי הבהירות (המושמצת) לא תזיק. בהירות כמו קרן אור ביום חורף בעיר, שמחדדת ומחריפה את המראות.
התרעומת שייחסת לי על אי-הניקוד או הניקוד המרושל, במחילה, אינה קשורה אלי. דווקא העניין הזה (אם כי אני רוחש חיבה רבה לסימני הפיסוק העבריים, את חוקיהם עוד עלי ללמוד, הקטנים והממזריים) לא מעניין אותי במיוחד (לא הבעד ולא הנגד).
"הקיום העירוני". זו, מה שנקרא, טעות יונג – כלומר, פרוידיאנית.
יופי של רשימה
אני מסתכלת שוב ברשימתך ואני לא מוצאת את ההערה ההיא. אז אצל מי קראתי על זה? משונה ביותר. עמך הסליחה. בכל אופן אני רוצה להשאיר את הלינק לרשימה שלך, נראה כבר אולי אשכתב ואעביר את הלינק למקום אחר. אולי – בניגוד לטרוניותיו של אריק גלסנר על האידיוסינקרטיות המתישה וה"לא נותנת", בעיני שירתה של ואן נויין היא בהירה דיה. מכל מקום לא הייתי מכתירה אותה בתואר "אידיוסינקרטית" – יש הרבה משוררים שהייתי מצמידה לשירתם את התואר הזה לפני ואן נויין.
משהו כזה? 🙂
זה היה אלי הירש. מתקנת.
מנחם בן?
לי נראה פעמים רבות שדווקא אי-רגשיות בשירים מקלה על ההתקרבות אליהם, בדרך מוזרה אולי.
בכל אופן, עשית חשק "לדפדף" בחוברת עם כוס קפה ביד
🙂
השירה בחוברת הייתה החלק החזק לטעמי, ושיריה של ואן נוין יפים להפליא. הפרוזה ב"מעיין" האחרון חלושה עד קלושה. ואני כבר מסייגת ואומרת שהתייאשתי לפני שקראתי את הכול, כך שאולי אני חוטאת כאן חטא גדול לסיפור פנינתי שהוחבא בינות לסתמיות
במעיין אין שירה יש לכל היותר גרפומניה זולה
שלום טלילה
איזו יופי! לא ידעתי מעולם שאת מעריצה כל-כך של צ'יקי וחבורתו? מחפשת שוב במה לפרסם בה?
למה, יש לך במה להציע?
?למה את צריכה לכתוב שטויות על הניקוד
דחף בלתי נשלט
תחום קטן וזניח כמו שירה תל אביבית.
שבו ותהנו ותפסיקו להתפלסף
לראשונה נתקלתי בואן נויין ברשימה של צ'יקי ומשם איכשהו הגעתי לכאן.
ובכלל מעניין כאן.
ראיתי את הודעתך רק עכשיו, סליחה על האיחור
שמחה שאהבת. ומאחלת לואן נויין להמשיך לכתוב שירה מעניינת ומעוררת השראה
בדרך למעלה עצרנו לקרואסון
שילמנו באיברים שותתי קפאין
נכנסו למכונית
ונעלמנו סוף – סוף
אחת
שתיים
ולתמיד