[מתברר שיוצאים לי שוב ושוב צמדים… אז נלך עם זה 🙂 ]
שתי חברות שלי, משוררות יקרות ואהובות, יוצאות לעולם בימים אלה עם ספרי שירה חדשים – צביה ליטבסקי עם ספרה השישי, אָמוּת כְּנולֶדֶת (ספרי עתון 77), וכרמית רוזן עם ספר הביכורים שלה, קהל יחיד (הקיבוץ המאוחד). בתוך המבול האביבי המבורך של ספרי השירה החדשים והמשובחים שיוצאים עכשיו רציתי להפנות את תשומת לבכם גם לספרים האלה, ולאחל להם שימצאו את מקומם ושיישמעו. דווקא על שום שאני קרובה אליהן אני מרשה לעצמי להיות ישירה מאוד ולומר כמה מלים ראשונות של התרשמות (מתאמנת בכתיבה ספונטנית…!) על כל אחד מהספרים האלה, ולהביא גם משהו קטן מתוכם.
צביה היא משוררת שהעזה לוותר על האירוניה. זה נתן המון כוח לשירה שלה, ועכשיו זו שירה שעומדת לפני הקורא כיישות עצמאית שאפשר לאהוב או לא לאהוב, אבל אי אפשר להתכחש לעוצמה שלה. היא שרויה כל כולה בתחום האמת (ובתחום השפה המדויקת, העשירה ביותר), בלי התנצלויות, ריכוכים או ביטויים חנפניים. זו שירה מיסטית, הולכת בגדולות. צביה שבה ובוראת את עצמה (“מעלי טסים הכוכבים במהירות / הקץ, / ומן המרחב הֶהָביל – / אני צָרָה את עצמי / בשתי כפות ידַי”), נמוגה בתוך הכתיבה ומתחייה על ידה (“אפלט אל הזוהר נטול הצורה / שקראנו שמו חושך // אמות כנולדת”) או ממשיכה לדבר עם הטבע כמתוך המוות, בחסות היקום המקביל הזה של השירה (“האור ארוג במים, / הרוח – בקנים, אני / במותי / וצעדַי קלים”).
יש כאן מחזור אחד יפהפה שממש שבר את לבי. מה שעשה את זה היה בדיוק – כך לפחות בקריאה הנוכחית שלי – הכוח של האמירה השלמה והחד-משמעית, הלא-אירונית. אני מדברת בעיקר על שיר 3 כאן, שיש לקרוא אותו בעיני כפשוטו. אבל כדי שהאפקט המטלטל יהיה שלם צריך להגיע אליו, ולכן אביא כאן גם את מה שלפניו וקצת ממה שאחריו.
ועוד שיר קטן, להבדיל, שגרם לי לחייך. שוב – צריך לקרוא את זה כפשוטו. וכמה כוח של בריאה יש בפשט הזה.
* * *
אם זו “שירה נשית”, הרי שזאת נשיות מאוד פאלית, לא מתנצלת (באחד השירים של צביה נאמר לא פחות מאשר: “כזקפת ענק אל השמים / עצומת עיניים / אצמח / מבשר האדמה”), וזה החוט המקשר שאני מוצאת כרגע בין שני הספרים, שמהרבה בחינות אחרות הם כמעט הפוכים זה מזה.
כי אצל כרמית יש דווקא תועפות של אירוניה. האירוניה של הטקסט חורכת את הדף, נותנת בוקס בבטן. ואפרופו חורכת, גם העטיפה היפה והקולעת, שעליה תצלום של אריאל קסיס, לא מייצגת שקיעה נוגה ונלבבת אלא, ככתוב, את השריפה בכרמל (שחוזרת וצצה בשירים של השער הראשון בספר). השירים מתוחכמים מאוד (גם מילולית וגם מבנית), רחוקים מביטויים סנטימנטליים של חמלה, חושפים כאב ומלגלגים עליו, לא מאפשרים את הגאולה הזריזה והנוחה של המדיום הטקסטואלי. באחד השירים שאני אוהבת במיוחד כרמית מתארת איך “בחור עומד ומנסה / לדלות ארוחת בוקר / מתוך מכולה ירוקה של אשפה”. אבל ההמשך הבלתי צפוי הוא: “את גבו הרכין במלוכסן, כופף / וזוקף. היתה זו / מתיחה ראויה לשמה, / נהדרת למפרקים, כפי שהייתי מייחלת / לכל אדם, מדי בוקר. / אם משהו היה צורם או מלאכותי / בתמונת ההשכמה / הרי זו אני, / נמהרת להסתכל, מסיטה את הראש / לאחור, / כאילו נתפס לי הצוואר”. ההמשך של המחזור הנהדר הזה (שמו “השכמות”. כן גם אצל כרמית, כמו צביה, יש כמה וכמה מחזורים חשובים שיש לקרוא אותם כך, כמחזור ולא כשירים בודדים) נוגע בניכור של סוף קשר (“התלבשנו. העור הִגֵּר / נכנע […] דיברנו מעט, / בכלל לא על מה שלא היה”. ואח”כ – “נִסיתָ להחליף נושא, למה להִטַּפֵּל לֶעָבָר / שאלתָּ, תוכלי בבקשה להעביר את הסכין?”).
אבל במרכז הספר הזה יש ניסיון, למיטב ידיעתי ראשון מסוגו, של מאבק אדיפלי עם “המשורר הגדול” – ממש לחיים ולמוות, עד רצח-אב ואחריו – דווקא מתוך העמדה הכי נשית, הכי מינית. כי התחרות האדיפלית והתשוקה המינית התלכדו כאן כלפי אותו אובייקט, והתוצאה לעתים מצמררת. כרמית כאילו אומרת – דווקא כבת, כאישה, אני רוצה לנהל את המאבק הזה. אתם לא תסיטו אותי הצידה לאיזו שושלת נפרדת. ואני רוצה להיכנס דווקא עם כל הסכנה שהמיניות הנשית שלי מביאה איתה לתוך המאבק הזה, שיש בו הכול מכל וכל: אהבה, שנאה, הערצה, לעג, תשוקת חיקוי ותשוקת הבלעה והשמדה. יש כאן שירים שהם בין הפאסטיש לפארודיה על המסורת הכל-גברית שאליה – דווקא אליה – כרמית רוצה להיכנס, ובין לבין (או כל הזמן) גם מה שהוא רק של כרמית, ואני צריכה אולי עוד זמן כדי לנסח אותו.
אני רוצה להביא כאן מחזור שאני אוהבת במיוחד ודווקא שייך לחלקים הרכים יותר של הספר (אם כי כואבים, מאויימים ומצמררי-גו לא פחות). יש בו כמה מהצירופים הרגישים והייחודיים של כרמית. הנה תקשיבו:
אז לא שמשון ולא דלילה ואולי גם שמשון וגם דלילה. “בקול קהה ממשיכים לשוחח,” כך נגמר שיר אחר, “שום זיכוך אין הקו מעביר”. ואכן הספר הזה לא מחפש זיכוך, קושר – עם ובלי אירוניה – “גם חרחורים […] למחרוזת”. בין “המשורר הגדול” (כשם אחד השירים כאן, שפעם חשבתי שצריך לתת לספר כולו את שמו) ל”קהל יחיד” שהוא אולי המשוררת עצמה במצבה הקודם ללידת הספר, נשתלים כאן לאורך הספר גם ניצנים של משהו חדש, אחר, שמתנהל כבר מחוץ ליחסי הכוח האלה שבין משורר וקהל מדומיין או ממשי, יחיד או רבים. כך מסתיים הספר:
[…] ורשימות מתעדכנות על הספר: שני סוגים של אומץ: על ספרי השירה החדשים של כרמית רוזן וצ… בבלוג של טלי […]
טלי יקרה, כשאת כותבת באהבה זה מפיץ אהבה. אהבתי את "חפצים" של צביה ליטבסקי (כמה פשוט בעינינו קיומם של חפצים וכמה קיומינו-נוכחותינו כלל לא פשוטה בעינינו) ואת "אותה נשיקה" ו-"נוסעת בכיוון ההפוך" של כרמית.
השיר השלישי של צביה הוא פשוט יהלום. באמת מחזור שירים מקסים. שמחה לנכוח לצידו. ושועי, אתה צודק, "חפצים" מדגיש את צמא הקיום, את הצורך הפשוט במבט של האחר כדי לנבוע חיים ולהפוך חפץ, אדם או שיר לחי ומלא משמעות. הכתיבה שלך, טלי, אכן יודעת "להפיץ אהבה". תודה יקירה