את הגרגר היפה "פרידה" מתוך הספר החדש גרגרים של מאיה בז'רנו (הוצאת קשב) כבר ציטטתי בפוסט הקודם, וגם כבר הבטחתי-איימתי לכתוב על כמה ספרי שירה נפלאים שיצאו לאחרונה וזכיתי לפגוש רשימות של ממש. אך בטרם הספקתי לנסח לעצמי מה בעצם כל כך מוצא חן בעיני בספר היפה הזה ראיתי היום שביום חמישי הקרוב יש אירוע לכבודו בבית ביאליק בת"א, אז אני ממהרת להעלות לכאן (באישור המשוררת והמו"ל כמובן) עוד כמה ציטוטים קטנים ממנו, לרגל השמחה הקרבה, ומבלי להתיימר להגיד עליו משהו מסודר, מנוסח וכמובן שלא ממצה מבחינתי.
יש בספר קטן הממדים והמוקפד הזה 101 "גרגרים" (מעין שירי הייקו) ממוספרים ומתוארכים, שמודפסים בפונט גדול ויפה במרכז כל עמוד וכוללים הרבה פעמים, בנוסף לתאריך, גם הסבר על נסיבות הכתיבה או ההקשר שבו נכתב השיר, כמו: "הזזת מחוגים", או "צמדי כיסאות ברחובות ת"א" או "אס.אם.אס מיסתורי" ואפילו "זה לא קרה עד כה", או הקדשות כמו "לקלואי" או "לאנדריי יפה הווטרינר". ומפתיע איך ההקפדה היתירה – על המספור של השיר, התאריך המדויק של התרחשותו, יפי האות המנוקדת ויפי הספר עצמו (שיש בו ועל עטיפתו גם כמה ציורים מקסימים) לא עומדים בסתירה לפרטים השיריים שעשויים להיות לפעמים מצחיקים או נמוכים או כמעט כלומיים. לא רק שה – נניח – פומפוזיות והקומיות לא עומדות בסתירה זו לזו, התרכובת המפתיעה שלהן יוצרת ביניהן איזון משכנע ומרגש – מזכך אפילו, אפשר לומר – כך שבקריאה גיליתי שאני מסכימה לחלוטין עם הכבוד שהמחברת העניקה לגרגרים פרי עטה, כי כולם שייכים למציאות שבה היא מתבוננת בעין ובאוזן רגישות ואוהדות, כולל הכול, גם הקקי של הכלבה (כן כן). אגב, הגרגר היפה על הקקי, אולי נביא אותו כאן תיכף, הוא גם אחד הסימנים המובהקים לכך שאין בספר הזה רגע אחד של קיטש, של התמוגגות מזויפת מהחיים (זה כזכור הקריטריון של מילן קונדרה – בעולם הקיטש אין חרא). יש כאן התפעמות, בהחלט, אבל היא מקיפה הכול, לא רק את הגופים היפים, הנקיים והבדויים:
זה אולי מה שיפה כ"כ בעיני בספר הזה, גם זה – שהוא מצליח לשים את השירה עם כל החגיגיות שבה – ובלי להתנצל או להצניע את החגיגיות הזאת – בתוך המציאות וכחלק ממנה. לא בצד או למעלה, לא מחוץ לרפש ולמועקות ואפילו לטרדות הכי סתמיות – שהרי רוב הזמן אנחנו בעוונותינו עסוקים בפרטי הקיום הזעירים שלנו, לא בהצלת האנושות – אלא בלב לבה של המציאות, רק שמדובר ברזולוציה מאוד קרובה של המציאות הזאת. הנה בעוונותי רק ביומיים האחרונים כמעט שפרסמתי איזה 3-4 לינקים מעוררי פלצות שקוראים לכם להתעורר ולהרעיש את הרשת, כי כמה עוולות מזעזעות ומפלצתיות שמחוללת המדינה נקלטו לי ברשתית, אבל עצרתי את עצמי ברגע האחרון. משום שלא מדובר בדברים שראיתי במו עיני, גם אם הם מתרחשים קרוב מאוד לכאן. מדובר בכותרות שראיתי ושזעזעו אותי, אבל כידוע לכולנו הכותרות האלה (גם כשהן לא מניפולטיביות) מצטברות בקצב מסחרר ועולות זו על זו מדי יום ביומו, וכל כמה שעות מבצבצת כותרת איומה מקודמתה, ואם נסתכל רק על הכותרות האלה לא נבין איך אנחנו מצליחים בכלל להמשיך לחיות כאן.
לעומת זאת אם מסתכלים ברזולוציה אחרת, בעדשה יותר מגדילה, במציאות הקרובה, רואים – בטח שרואים – את האימה ואת הרוע ואת הזוהמה, אבל אז אפשר להתמודד איתם, לנסות לפחות, וקודם כל להתקרב ולבדוק. ואז אולי מסתבר שהאימה פחות מאיימת, ושהזוהמה היא פשוט עוד סוג של אורגניזם, בדיוק כמוני…:-) למשל. אבל רואים עוד דברים גם. ופתאום לא כל כך פשוט לנקוט עמדה. בכל אופן קצת סטיתי מהנושא.
במקרה יצא שאחד הגרגרים שאני הכי אוהבת נמצא ממש אחרי הגרגר על הקקה, וגם הוא עוסק במשהו פשוט וכמעט סתמי, משהו שהוא "לא סיפור", לא כותרת, בטח לא משהו שעושים ממנו שיר [אגב, האם לא כך בדיוק התחילו כמה מהשערוריות הגדולות בתולדות האמנות? ביצירה שהתרעמו עליה שהיא ממש "לא כלום" ועוסקת ב"שום דבר"?]:
"קודם שמעתי את השירים –
אחרי כן
קניתי אותם"
ומעל לתאריך כתוב "ערב שירה לטהא מוחמד עלי".
אז נכון שאיזכור השם של המשורר הגדול נותן הרבה למי שזכה לראות אותו מופיע וקורא משיריו, עם תנועת היד הנדיבה הזאת שלו, אבל גם בלי זה, במקרה הזה מדובר באמירה כמעט חסרת משמעות (הרי אפילו לא היינו אומרים את זה, ואם בכל זאת היינו אומרים היינו טורחים לטעון את המשפט בקישור סיבתי קצת יותר חזק ולא רק בקישור של זמן – קודם ואחרי כן). אבל בהתנוססן בגאווה בפונט גדול ובמרכז הדף, עם הריווח והקשב המדויק לריתמוס ולהפוגות ביניהן, המלים כאן מצליחות להחיות את המוזרות של האקט הזה – לקנות שירים.
ובטרם אביא כאן את המוטו לספר, שבעצם, כשחושבים על זה, מייתר כל הסבר ואמירה עליו, מייתר את הפוסט הזה כמעט, הנה עוד קטע מתוכו, כפולת עמודים – הבחירה קשה ואני בוחרת כמעט באופן שרירותי –
ועכשיו, כמובטח, המוטו של הספר, שמתמצת בעצם את הכול:
מרתק.
הרשומה שלך היא פואטיקה בפני עצמה. עצם מחובר לעץ את משרטטת עין דקה ונדיבות לב.
………..
לא הצלחתי להגיע מתוך יפי כתיבתך אל יפי השירה. ב-ממש לא.
איני צולחת את ההבנה כיצד איבוד נרתיק המשקפיים הוא שיר. לבטח לא הייקו.
ו-למה הייקו, בכלל?
כמוך, בוודאי, קראתי את הראיון עם מאיה בז'רנו והוא העלה בי תימהון, יותר מכל. ולא תימהון התדהמה כי אם הערעור.
…………
המוטו של הספר הוא אחד החומרים הפלאיים שיכול היה להיווצר רק אצלינו.
לקחת אותו, כדי שיהווה מוטו לספר הזה,
הרי זה לסתור אותו עצמו –
אין כאן נגיעה בקדושת החול, ישנה כאן זריית חול לשם העיוורון.
ואין כאן פגישה.
…………..
ואין בדבריי ולו במאום – לרשומה הכל כך יפה שלך –
תודה לך עליה ועלייך.
טוב, חבל לי, אני לא מסכימה איתך כמובן, ואני לא יודעת לאיזה ריאיון את מתכוונת, אך נסכים שלא להסכים?… ואולי אם אצליח אנסה להסביר את התפעלותי שוב בהמשך. תודה על הפרגון אך הוא כנראה לא מגיע לי אם לא הצלחתי לשכנע אותך 😦
טלי,
אי אפשר לכתוב יותר משכנע ממך. ואיני כותבת דברים בסתם ובסתמיות.
היופי של כתיבתך הוא כנשימה, אני יכולה לראות מתוך דברייך את הנצנוץ המתפעל, האמיתי – מרצד ויוצר הד.
במסויים כאן, איני יכולה להתמסר לחומר עצמו, לאמור – לשירים הם.
וזהו אינו פירגון : ) אלא שיקוף אלייך את התנועה הנוכחת שאת יוצרת בכתיבתך.
ולבטח נהנהן האחת לאחת, גם איננו מביטות באותה אלומת זווית.
(והעליתי קישור לרשומה שלך אצלי בפייסבוק, עם המלצה להירשם לבלוג שלך 🙂 )
ושוב, תודה.
תודה לך.. 🙂
ואני ככה ממשיכה לחשוב במענה לתהיות שלך, שקודם כל הספר באמת נקרא גרגרים, וזה אולי סוג חדש שבז'רנו יצרה (ייתכן אפילו שהיא מסבירה ומגדירה אותו, אבל באמת לא קראתי עליו ועליה וגם לא שאלתי אותה. באתי טאבולה ראסה…) כל קטע כאן הוא גרגר – לא יותר, לא פחות. וזה יופי של דבר.
שנית, כנראה באמת – היה נדמה לי שכתבתי את זה במפורש בפוסט, אבל אולי שכחתי לציין את זה בסוף – צריך לעבור את כל הספר הקטן הזה, גרגר גרגר, כדי לחוות ולהבין. מטבע הדברים ואפילו מבלי משים יצא שהדגשתי יסודות מסוימים על פני אחרים, אבל בספר עצמו יש הכול, זה היופי – המלאות הזאת, הלא-היררכית, והאפקטיבית מאוד, של כל רגע-גרגר כזה שמגולף מתוך ההוויה.
היי טלי,
מוזר לפגוש אותך כאן:)
אני נוטה להסכים עם הלנה הזוית ראיה שלך וכתיבתך עושה חסד עם השירים .
הי יפית! לא, הפוך – מוזר לפגוש *אותך* כאן… 🙂 זה מפתיע, לא ציפיתי שהגרגרים האלה יהיו כה שנויים במחלוקת (לפחות בינתיים, ממה שמסתמן כאן). מעניין. בעיני הם מופלאים, יש כמה מהם שהם יצירות מופת קטנות. למשל זה על נרתיק המשקפיים שהתמיה את הלנה – הרי המשפט – גם באופן שבו הוא בנוי ומחולק – מדגיש את רגע העיוורון ואת הגעגוע אליו – יותר מגעגוע, היא לא יכולה לוותר! – רגע העיוורון היחיד שלא יחזור. הגעגוע דווקא אליו (ולא למשל, לנרתיק הירקרק – המלה הזאת בסוף יש בה כמו בגרגרים האחרים איזה חיוך קטן, כמו איזה מיני-קרוקודיל שמסתתר לו ומגיח בסוף הפסוק…) שהוא מקור וסיבת השיר נראה לי חזק, מיוחד ומקורי מאוד.
שלום טלי לטוביצקי. אני עדיין מחכה לספרך, "נסי מילים כלליות יותר". אשמח לקבלו אל הכתובת הבאה: רחוב צל הגבעה 3, רמת גן, מיקוד: 52374.
בינתיים אני שמח לראות שאת עושה נפשות להוצאת קשב לשירה שבה ראה גם ספרך אור. נדמה לי שאת בדרך להיות מבקרת השירה הראשונה בישראל ושנקודת הפתיחה שלך בהחלט יכולה להיות זו: "הקקה חם / הקקה מהביל / נגעתי בפנימיות של כלבתי" (מאיה בז'רנו, גרגר 35).
עלי והצליחי. בברכה חמה, אילן ברקוביץ', משורר ובעל מדור ה"משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ".
הו שלום אילן, נחמד מצידך לבוא להתעדכן במתרחש בבלוגי הקטן. הרבה זמן לא באת לבקר, נכון? לפחות מאז מרץ 2008, כשכתבתי כאן משהו שמאוד לא מצא חן בעיניך, "אימת הבורגנות" נדמה לי קראו לזה. אתה בטח זוכר, כי כתבת לי אז מייל ודרשת שאחזור בי מדבריי. ודאי שאתה מוזמן לכתוב על הספר שלי, מדם ליבך ולפי צו מצפונך, וכמובן אל תשכח לצרף גילוי נאות בנוגע לאותה רשימה שלי (ובעצם אפילו אין צורך בזה: אם תבחר שלא לשבח ולהלל אלא להשמיץ ולהשתלח – אלו, כמדומה, שתי האופציות במדור שלך – אצטרף לחבורה מכובדת מאוד, הולכת ומתרחבת, שכבר זכתה לטעום מנחת זרועו של מבקר השטח). ואם למערכת לא נשאר עותק ותיאלץ לרכוש אותו, אני בטוחה שבהנהלת החשבונות של 'הארץ' יחזירו לך את התשלום כנגד קבלה.
שלום טלי. ספרך עוד לא הגיע אליי. אני קורא שירה באופן הטהור ביותר האפשרי. ללא כל שיקול אישי. מתוך השירה עצמה. ובידיעה גמורה כי לא כל מי שמוציא לאור ספר שירים הוא משורר. נדירים הם המשוררים. ככה זה.
אם בספרך אמצא שירה לא יהיה מאושר ממני באדם. במייל ששלחתי לך בזמנו לא דרשתי שתחזרי בך מדבר שקשור בביקורת עצמה אלא מההשתלחות האישית הנלוזה שהשתלחת בי. לא חזרת בך. זו דרכך. הביקורת שלך הייתה בהחלט לגיטימית אבל עובדתית היא כשלה. מאז רשימות "סוף עונת הבוגונויליה" כולם בעולמך הספרותי מדברים על דור חדש בשירתנו. זה לא היה קודם לכן.
עם זאת, אני מבין את חששך לשלוח לי את ספרך. סוף סוף לקריאת אמת של שירה לא הרבה משוררים או כותבי שירה מוכנים. זה דורש אומץ רב. אמונה באמנות של עצמך. ועוד הרבה דברים שקיימים אצל יוצרים אמיתיים. אני מאחל לך שתמצאי את האומץ הזה ותשלחי לי כבר מחר עותק מספרך עם הקדשה חמה אל הכתובת שציינתי למעלה.
בברכת הצלחה רבה, מאילן.
רגע… ואוו…
איזו התכתבות מרתקת.
כמובן שאיני מצוייה בפרטים, ובאתי דווקא להגיב, טלי, על דברייך ליפית.
והנה, סערה.
או.קיי, עכשיו הדבר לשמו הגעתי : )
טלי,
איני מבקשת את אמונך, אמון הוא התהלכות עמוקה וחשופה, ויש לה את המקצב שלה. אבל, הלוואי שהייתי יכולה לבקשו. שכן, אז הייתי אומרת לך, כך, כמתוך פגישה שקופה, שלא יכול להיות שהרגשת כי לא הבנתי את אותו רגע של עיוורון עליו ובתוכו מתהלך השיר, ואשר לא ניתן לוותר עליו. בוודאי שכן.
ודווקא לכן.
שהלא – הבנאליות הזו בין חיבור רגע העיוורון לבין איבוד נרתיק המשקפיים כל כך צפוייה. כל כך לא מדברת. וסליחה, גם לא מרובדת. גלויה – הטקסט שטוח, טלי. שטוח ומרודד. ועל כך תמהתי.
ועם זאת, הנה ראי,
רשומתך אינה מרפה : ) – והוא אשר כתבתי אלייך – כי כתיבתך שלך מפעימה.
(ועוד נוכחתי כי הוצאת ספר שירים, ואני אחפשו. ואקנה אותו.)
תודה, טלי.
נו הלנה המיתולוגית (איזה שם יפה), אם הצלחתי לגרום לך לחפש ספר שירים של כותבת שירים צעירה ואף לקנותו – מה לי כי אלין. נהדר! עשי זאת.
באותה הזדמנות חפשי גם את ספרי, "תפוזים". אז תראי שיש בו מאה ועשרה שירים-תפוזים, שניים מהם אפילו ממורכזים. אופס – זה לא מזכיר לך משהו? מאה ואחד גרגירים… מאיה בז'רנו. הייתכן שלמשוררת ותיקה שכמוה שימש ספרי כמקור להשראה?! ועוד יותר מכך: חפשי את ספרו של חזי לסקלי ז"ל, "חיבור וחיסור", וראי שם שלושים ושישה או שלושים ושבעה מחולות ריקוד, שיר שיר ומחולו, והרי לך רבדים נוספים לשיריה המכתמיים של בז'רנו.
לשיר הראשון שטלי ציטטה כאן ("הקקה חם" וגו'), כך או אחרת, אין כמובן רבדים נוספים. אלא אם כן טלי וחברה לדרך, ד"ר דרור בורשטיין, יצליחו למצוא לו מקורות חז"ליים כאלה ואחרים. זה תמיד בגדר האפשר.
בברכה חמה, אילן.
טלי יקרה,
נדיר בעיני למצוא האייקו מפעים באמת שלא נתחבר בארצות המוצא בתקופה הקלאסית. אבל אני מעט שמרן.
מעבר לכך, באשר למגיב המציק, אני חושש, בתור אדם הקורא מעט שירה, פה ושם , כי לנוכח דבריו ונימתם אדלג על מפגש עם ספריו, במידה שאתקל בהם להבא.
אני מאמין בהתאמה בין שירה ובין איזו תודעה אתית מסויימת, סוג של הסתפקות במועט, חוסר רהב, ובעיקר נימת דברים הפונה לאהבת אדם.
נהניתי מאוד מ"נסי מלים כלליות יותר", תודה מקרב לב, ממש
אלוהה טלי,
אלוהה, כי השירים האלה מאד זניים, בעיניי. מגע היומיומיות והפשטות שלהם, הכולל, כן, מגע עם קקה מהביל, מזכיר לי את ההייקו הבלתי נשכח בתרגומו של יואל הופמן: על המישור הצחיח / הוד קדושתו הכומר / מפריש את צואתו ('לאן נעלמו הקולות' לא לפני אז סליחה אם הטיתי שורה). שועי, אל נא תהיה שמרן! כל היופי הוא הגרגרים המתגלגלים מעל השנים ומתגבשים מול עינינו מחדש, בימים האלה בזמן הזה… המפגש עם בין חול לקודש, השאלה מה שירה ומה חול, מה שיר ומה סתם, מאד מפעים ומשחרר בעיניי. למצוא את הקודש בסתם. זן לא עוסק בדבר, אלא בדבר ובמסובב, איך הם מסובבים זה את זה. וכל הדיון כאן, גם על צדדיו הרושפים, מזכיר ומחדד את העניין הזה, של התהוות הגומלין, איננו אנו בלי הקקה המהביל מאיתנו. התאריכים יוצרים מסגרת של אוטוביוגרפיה קטנטנה, מלאה רגעים תמים. אני אחפש את הספר הזה, לשטוף בו את עיניי להרפים של קודש וחול מניעים זה את זה, תודה לך!
ובאותה נשימה, גם אני, כמו שועי, נהנית מ"נסי מילים כלליות יותר", ואם ימלאני לבי עד קצות אצבעותיי, כלומר, אצליח להגביה מלבי עד שפתיי (או ההפך?) אכתוב עליו אי אילו שורות.
וכעת, אצא עם הכלבה. לילה טוב
כרמית יקרה,
אני מדי פעם מנסה כוחי בשירים דמויי האיקו, אך מעולם איני רואה בזה נחת. וכך, קורה לי לא פעם, בקוראי נסיונות (ודאי מוצלחים יותר משלי) בעברית. החומר שם, הרוח שם, הנסיון הכן שם. אבל משהו כבר אינו אותו דבר.
עכשיו, אני ודאי מכיר בשירה הנכתבת בהשראת שירה אחרת. ובוודאי שאין לי כל ביקורת על ספר שיריה החדש של מאיה בז'רנו, קודם כל מפני שטרם קראתיו, ואחר כך מפני שאני חושב שישנם סוגים רבים של שירה ומינים רבים של משוררים/ות.
אני בעד פלורליזם וריבוי-קולות וסגנונות שיריים. איני יודע מהי שירה טובה או רעה. אני יודע מה קולע לטעמי האישי. כך, איני מנסה להמעיט איש/ה ו/או שיר.
אלא, אדרבה שמח מאוד שישנם בעולם קולות, מנגינות ומקצבים שונים.
ובאשר לשמרנות שלי לגבי האיקו. מה זה משנה. כפי שכתבתי לעיל,
הדבר מעיד אך ורק על טעמי האישי.
[…] כתבתי כמה דברים נלהבים על הספר הזה כאן ושם, ולכן שמחתי מאוד כשמאיה הציעה לי לדבר בערב המיוחד […]