אבל כבר לקחו לי את התשוקה, אני צריכה לחפש תשוקה אחרת להצטלם איתה, כתבתי לאליסיה מתישהו בקיץ. כי מאז שאליסיה התחילה את פרויקט התשוקה הנשית שלה הצטלמו אצלה כבר כמה נשים קוראות/כותבות עם תשוקה למלים ולטקסטים. ואליסיה ענתה שאני לא צריכה לחפש תשוקה חדשה, ומה זה משנה אם היא כבר צילמה עוד מישהי עם תשוקה למלים, זה דווקא יהיה מעניין לראות נשים שונות עם תשוקות דומות.
אז אמרתי אוקי, אבל אם כבר, זה בעצם לא כ"כ פשוט. התשוקה שלי למלים היא תשוקה פטישיסטית קצת. אני ממש רואה אותן, ממששת אותן, הן גדולות ואני נכנסת לתוכן, הן אובייקטים בשבילי, המלים. ואיך לעזאזל מצלמים דבר כזה? טוב, מסתבר שגם זה קטן על אליסיה….
וביום בהיר אחד לפני בערך חודשיים מצאתי את עצמי בסטודיו של אליסיה, רק היא, אני והמילה "אפשרי" בכל מיני מצבי צבירה. ותאמינו לי ברגע שהאותיות האלה היו בידיים שלי ידעתי בדיוק מה לעשות איתן… 🙂
אני לא יודעת אם רואים בתמונות, מקווה שכן – זה היה פשוט כיף אדיר!! ומרגש גם.
יש עוד תמונות שאני מאוד אוהבת מהסשן הזה שעשינו, אז ברשותה של אליסיה אני מדביקה כאן עוד כמה.
אליסיה תודה!!
ואגב פתאום ראיתי שהבלוג שלי חוגג החודש שבע (7!) שנים לקיומו, מי היה מאמין, עוד מהימים העליזים של "רשימות". חודש טוב לחגוג בו, עם ספר ותמונות :))
כבר התלהבתי מזה קודם כשגיליתי דרך הפייסבוק, ומיד גם שלחתי לעוד אחת עם תשוקה לאותיות ומילים וגם היא התלהבה (ובטח תספר בעצמה) – איזה יופי, איזה כיף של דבר זה!
(-: ובלוגולדת שמח, וואו- שבע זה רציני! גורם לי להרגיש כמו שהרגשתי כשהייתי בכיתה ב' וראיתי ילדים בכיתה ו' או משהו (בערך, אני לא טובה בחשבון).
טלי יקרה תודה רבה! גם על תגובותייך האחרות, זה מאוד שימח אותי. ואני זוכרת בדיוק – הם נראו כאלה גדולים ויודעים ומאיימים, הילדים מכיתה ו'… 🙂
מקסים! מזל טוב!
תודה רבה! כיף שבאת! 🙂
התמונה עם ה-פ מעולה.
מדליק(!) בעיניי שלקחת את זה למקום המוחשי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. זה מה שנקרא "ליטרלי" 🙂
ומגניב לגמרי שהגשמת כך משאלה.
אותי החלק שלך בפרויקט של אליסיה זרק למקום אחר (טולולולולו – גלים במסך…) –
היתה תקופה שבה המציאות היתה (סליחה) חרבנה, והמלים – הכתובות בעיקר – היו המציאות האלטרנטיבית שלי. מה זה אלטרנטיבית – שיניתי לגמרי את ההיררכיות שעל פיהן נוהג רוב העם: שום דבר במציאות ה"מציאותית" לא הצליח לגעת בי מספיק כדי להרגיש "אמיתי", ורק המלים, רק המלים –
תרצה שלי כתבה:
מה אעשה בלעדיהן,
בלילות מזיזי הצל,
בימים שואלי המה.
ובהמשך:
המלים לעולם אינן טועות.
הן אומרות בעצמן "טעות, סליחה".
רק בהן צועקים: "אני אילמת".
רק בהן מתייפחים: "אני לא
בוכה!"….
וזו רק דוגמה אחת. (טוב, את הדוגמה הספציפית הזו אפשר לקחת לעוד המון מקומות – של מי המלים האלה, שלה או של אבא -אלתרמן? – אבל אז, כשתרצה היתה היחידה שהבינה אותי, עוד לא היתה לי הפרספקטיבה הזו).
בקיצור, לקחת אותי למסע מעגלי בחיי, למציאות שהיא-היא המלים. נראה שאצלך הקרקע של המוחשיות יציבה יותר: היי, את עומדת על ה-ש'!
אני לא עומדת עליה, אני מדגדגת אותה… 🙂
ואני לא בטוחה לחלוטין שמדובר במקום אחר לחלוטין….
אה! ומזל טוב!
יש לך בארכיון של הזמן פנינים שמוסתרות היטב בכל המלים שנכתבו מאז- כאן ממש בבלוג (לפני כמה זמן נברתי, אז אני יודעת). אולי שווה ללנקק מדי פעם לנושאים שנושקים לנושאים שנגעת בהם בעבר. חבל שהדברים מוצפנים מעין. לעזאזל עם הזמן הליניארי הזה… 😉
(לפני שבע שנים הייתי שמיניסטית. וואלה, מספיקים המון בשבע שנים!).
תודה תודה!
כן, שבע שנים, יא אללה. אני בעצמי לא תמיד זוכרת אם כבר כתבתי על משהו מסוים ומתי. אבל יש כל מיני "מקבצים" כאן בצד של רשימות כאלו ואחרות שאני אוהבת ושהייתי שמחה אם יגיעו אליהן, אני מקווה שזה אכן קורה מדי פעם.
לצלם אותך ואת התשוקה שלך היה כיף גדול !
שבע שנים
זה כבר זמן מיתולוגי. עברתי שורה כדי לתת מקום להדים.
ואם מותר משאלה – תכתבי יותר על קולנוע.
והפטישיזם שלי מתחיל באותיות.
YOUR WISH IS MY COMMAND! 🙂 איזה כיף, מה שאני כ"כ אוהבת לעשות ממילא. ושבע שנים כן – כל שבע שנים אנחנו אנשים אחרים, כל התאים בגוף מתחלפים, משהו כזה נכון?
וכשהגבתי במייל לא ראיתי שצירפת גם לינק לרשימה שלך, שבעוונותי עוד לא קראתי. תודה! נראית קולעת בול. וכבר במבט חטוף הזדהיתי עם אביגיל (טוב קודם כל איך לא, עם שם כזה) ואהבתי לניקוד ולחרקים… יש הרבה נמלים אצלי בכתיבה ובמחשבה, זו אהבה מילדות והיום זה כנראה מתקשר מיידית לאותיות השחורות ולנקודות הקטנות…
(-: