נוקטורנים קטועים על "ספר העדר" של יצחק לאור

[…] וּמָה / עוֹד תְּסַפֵּר לְעַצְמְךָ, אִישׁ שׁוֹכֵב מוּל חַלּוֹן

לְעֵת עֶרֶב, אֵשׁ אוֹחֶזֶת בָּעֵצִים וְלַיְלָה גַּלְמוּד

מְסָרֵב לְקַחְתְּךָ עִמּוֹ? […]

 ("עוד רגע", עמ' 25)

.

[…] (לָמָּה אֲנִי שׁוֹכֵב עַל הַמִּטָּה

נוֹתֵן לַכּוֹכָבִים לִפּוֹל כְּמוֹ אֲבָנִים

מֵהַר?)

 ("עוד מכה אחת", עמ' 31)

עגנון כתב בעמידה. לאור כותב בשכיבה. עגנון באור היום, בכתב זעיר, איטי, בעט חורק על דף, חש רק את רחש המלים, את ערותו של המוח ואת קצות אצבעותיו בעט, בכַּן הכתיבה. לאור בחושך, בעיניים עצומות, בזמן שאמורים לישון. כששוכבים הגוף כולו נעשה מוחש. הנשימה כבדה, מאוימת. המלים והמוח הם פתאום לא רק מושגים שקופים אלא גם ראש, הגולגולת הקשה, מגע העורף בכרית, אי-נוחות, דריכותו של הגוף המפחד, השרירים המכווצים, הרגליים המבקשות לנוח אבל מתכוננות כל הזמן גם למרוצה, לבריחה הגדולה. לא פחד-מוות (אולי תשוקת מוות?) אלא הפחד מהדריכות, מחוסר-השינה, מאיזו ידיעה סמויה שמעבר לחוסר-הידיעה. מה יודע הגוף שהוא דרוך ככה.

בניגוד לעגנון, לאור – למרות שכבר עסקו ביצירתו לא מעט – הוא עדיין ה"אל-ביתי", יש בו יותר מדי מן המוקצה (ה-abject), שאינו ניתן לצמצום או לקטלוג נוח. הגוף הכותב, שתמיד היה דומיננטי אצל לאור, הוא בספר השירים החדש גם נשי מאוד לפעמים, יש לו שדיים פה ושם (ראו להלן את "המטבע והשָׁד"), ובצד הדיבור על ההזדקנות ועל הזרע האבוד ("הזרע שלי / לא יפרה אותך יותר, למה / לשקר?"), יש גם דיבור שהוא כמו אם בלי גורים ("כשעינייך חמקו מעיני / כמו גורי חתולה בין שיני / אִמָּן, ראיתי את הזמן / שבתוכו אטבע […] ודבר לא נשאר זולת / ההסתלקות, תנועת החתולה / שבין שיניה כבר אין גורים"). המבט שמלווה או מסתלק ומטרים את העתיד כמו אם המלווה את גוריה מתקשר למוטו של הספר, ציטוט נפלא ומיוחד מר' נחמן מברסלב: "כמו שהאם הולכת תמיד עם בניה, ואינה שוכחת אותם, כן הדיבור, שהוא בחינת שכינה, הולכת עם האדם תמיד, זוכרת אותו תמיד, אפילו במקום הטינופת." הציטוט מובא באופן מעט מקוצר, ולקוח (כפי שמצאתי בעזרת גוגל) מפרק (ליקוטי מוהר"ן, תורה עח) העוסק בדיבור כמלכות. היכולת לדבר, לומר תפילה, היא המלכות והיא הנוכחות של השכינה עם האדם, הגואלת אותו מהגלות שבאלם. "ומלכות הוא הדיבור כנ"ל, כשהוא בגלות הוא אילם. ולכן במה שפגם יתקן, היינו וידוי דברים", ממשיך ר' נחמן. הקטע שבוחר לאור לצטט מדגיש את הזיקה המשולשת המיוחדת שבין השכינה – הנוכחות הנקבית-אלוהית – לדיבור ובין המהות הזאת למהות האימהית. הדיבור הוא ליווי אלוהי-אימהי של האדם, אך יותר מזה – אִם הדיבור הוא שכינה ש"הולכת עם האדם תמיד", "כמו שהאם הולכת תמיד עם בניה" יוצא מזה שהדיבור קדם ל"אני" המביע אותו, הווידוי קודם למתוודה. הדיבור לא רק מלווה את האדם אלא גם מוליד אותו באיזה אופן, יוצר את ה"אני" המתפלל-השר. האיכות הנקבית של הדיבור הפואטי הזה – היותו שכינה ואם – נוכחת בשירתו של לאור מראשיתה. בשירים המוקדמים יותר הליבה הזאת, הנשית, נחשפת או בוקעת לאחר מאבק אלים וניסיון להשתיקה. הנפש והדיבור של הנפש יוצאים החוצה רק כשלילה של החזות והחזית, של כל מה שבא קודם, של מה שהיה מיידי יותר, גס וגברי. הזולת (שאצל לאור הוא הרבה פעמים זולת נשית) מתגלה הרבה פעמים כגרעין הסמוי של מעשה הבריאה (המיני והטקסטואלי) ושל הכתיבה עצמה. אבל אם פעם הנכיח לאור בשירתו את הקול האחר (כאמור, כמקורו של ה"אני" ושל השיר) בעיקר דרך תיאטרליזציה של התנצחות בין "האני-הדובר" לבין האחרות הזאת (דהיינו: קולו של הדובר מוכיח כביכול באותות ובמופתים את עצמאותו מקולה של הזולת ועל-ידי כך חושף, במהלך מתהפך, דווקא את תפקידה החיוני בהגדרת ה"אני" ואת התלות של ה"אני" בה), נראה שבספר החדש הנשיות, וגם האמהות, בבחינת הדיבור המלווה-מקדים את האדם, הן לעתים נוכחות פשוטה, רכה, לא "לעומת" שום דבר.

.

.

המטבע והשד

כְּמוֹ בַּצִיּוּר שֶׁל וֶרְמִיר, יָדוֹ הָאַחַת

שֶׁל הַגֶּבֶר בַּמִגְבַּעַת, נוֹגַעַת, בְּרֹךְ

בְּשַׁד הָאִשָּׁה, יָד שְׁנִיָּה אוֹחֶזֶת חָזָק

בַּמַּטְבֵּעַ, וְאַתְּ מַמָּשׁ כְּמוֹתוֹ, אֲהוּבָה

יָדֵךְ הָאַחַת אוֹחֶזֶת בִּי, מְמַשֶּׁשֶׁת בְּרֹךְ

וּבַיָּד הַשְּׁנִיָּה עוֹלָמֵךְ הַמּוּצָק, הַבָּטוּחַ.

אֲנִי חוֹלֵף כְּמוֹ חֲלוֹם, נוֹטֵשׁ אֶת הָעוֹלָם

שֶׁלָּךְ, הַנִּשְׁאָר חָזָק וּמֻצְדָּק, כַּמָּה

מֻצְדָּק.

*

הכותרת – ספר העדר – היא כותרת מרה. יש בה לעג, כאב. בוז, גם כלפי המלה "ספר". ספר העדר הוא מונח חקלאי. הנה למשל, מאתר משק הבקר והחלב: "סיכומי ספר העדר" כוללים ייצור חלב לפי שנת המלטה של פרות, תנובה שנתית, אחוז התעברות מהזרעה ראשונה, "התפלגות הזרעות", "פרים שביצעו את מספר ההזרעות הגדול ביותר", ועוד ועוד. יש גם ספר עדר לסוסים.

הכותרת רומזת שכולנו נמצא את עצמנו, יחד עם המשורר, מקוטלגים תחת איזו קטגוריה מחיי העדר – סוג חיה (ויש הרבה חיות בספר), תפוקת חלב, מספר המלטות וכד'. אבל מה שמקוטלג וממוין מעלה באוב מיד גם את מה שלא ניתן למיין ולקטלג, את מה שלא מסתדר עם העדר, שאינו יצרני, שלא ניתן להשתמש בו. מה שלא יירשם בשום מקום ולא יביא לעדר שום צאצא: "מצבה אחת לשני אנשים / שאהבו בכל מיני מיטות / וחדרים לא תהיה, וברשומות / לא ייכתב: נישאה לו בלילות / מחוץ לנישואיה" (עמ' 56). השירים הם מצבה לכל מה שלא ניתן לכלול בסיכומי ספר העדר, צורות של זיכרון מילולי-לא-מילולי ("הגוף אינו זוכר, הגוף אינו נזכר / הגוף אינו מדבר, אינו כותב, אינו / רוצה לזכור", שם). אבל בה-בעת השירים האלה – בפואטיקה כל כך רחבה (מבלי שתאבד אף שמץ של מוזיקליות) עד שהיא מקיפה כמעט כל ביטוי אנושי – הם בהחלט ולגמרי "סיכומי ספר העדר" לפעמים. צורה אחרת – ארכיונית-מסמכית – של זיכרון: "חשבון הטלפון, רשיון המכונית, חשבונית / מהמוסך, הודעה ממס הכנסה, הודעה על / מסכות הגז של פיקוד העורף […] העתק מכתב ההמלצה למטפלת, השקעת / הנשמה במשך שנות חיים, הכול ייזכר ויישמר, בלי / שום נדר, לא צריך שום נדר, די בנתונים הללו / של ספר העדר" (עמ' 55).

אבל אל המרירות הזאת מגיעים בהדרגה. השער הראשון בספר מתחיל דווקא בדיבור המהוסס, החרישי, בשורות קצרות מאוד, בכל שורה שתיים או שלוש מלים, לפעמים רק מלה אחת ("גופך", "גפרור בוער", "עוד מעט", והרך מכולם "יונק דבש" הם סדרה כזאת של שירים שטוריהם בני מלה אחת) מה שיוצר חוויה של עיכוב ושל עדינות רבה בהיגוי של המלים. נדמה שהדיבור מבקש/צובר אמון, בונה בהדרגה את האינטימיות עם הקורא, לאחר שזה הסכים לתת בקריאה את כל האנרגיה לכל מלה שנאמרת. אחרי שנוצרה השותפות הזאת, ההסכמה להגות את המלים אחת אחת עם כל הלב, מגיעים לשער הבא, "עוד רגע", שבו כלולים כמה מהשירים המרגשים ביותר בספר. אלה שירים שהתנועה שלהם מעט יותר זורמת (הבתים קצרים יותר ובכל שורה יש כבר ארבע או חמש מלים) והם אפופים לא רק עצב גדול אלא גם רכות, אהבה וחסד. השיר האחרון בחלק הזה, "עלה" הנפלא, הזכיר לי אינטרמצו של ברהמס (את האינטרמצו הזה, ליתר דיוק) עוד לפני שראיתי שהשיר שלצידו מציין במפורש את שמו של המלחין. עד כדי כך עובר במדויק החום הרך, הקודר-גלמוד, כמו יער כהה, עבות ואפל ואפוף אהבה – ברהמסי ממש – שבשירים האלה. החלק הזה במיוחד מתרכז בסיטואציה שבה נהגה הדיבור השירי (בלילה, במיטה) מתוך ייאוש, ויתור, תשוקת-מוות או חוסר אמונה בהישארות בחיים עד הבוקר, וגם בו-בזמן כהרף של גאולה בפני עצמו. שיבה מגלות האלם.

*

השירה היא כמיהה – נרגשת, ראשונית – למוזיקה. מתוך הדממה. הריקות של הדף הלבן היא פתח מילוט מהדיבור היומיומי, הלא-ארוטי. הזמן הריק הזה של הדף הלבן, ואז הטקס המתהווה של השיר הנכתב-והנקרא, יוצרים יחד מופע (פרפורמנס) שבו נפער הפער הנדרש בין השפה ובין העולם. מרגע שנוצר הפער הזה אפשר להתחיל להפוך את השפה למשהו אחר – משהו שהוא בו-זמנית טקסטואליות וממשות, טקסטורה ובשר.

מבלי שתאבד לרגע את הקשר שלה עם דיבור ממשי, אפילו רחובי, השירה של לאור (גם הפרוזה, אבל בשירה הכול דחוס יותר, ומפלס האינטימיות הרגשית גבוה יותר) היא כל הזמן גם מוזיקלית מאוד. החריזה הפנימית הדחוסה (בעקבות זך, אבל זה כבר מזמן לא נשמע כמו זך) היא גם תמיד מתחייבת מהנאמר, לעולם לא שרירותית. חלוקת השורות והבתים תמיד רוויית מתח, יוצרת לא רק אירוניות ורב- משמעויות אלא גם מגמישה את הריתמוס, מבליטה (או מצניעה) את המצלול, ובעיקר – שולטת בקצב ובאינטונציה של הקריאה. הקורא – החושב שהוא חופשי לקרוא (או להפסיק לקרוא) את השיר "בזמנו החופשי" – מגלה מהר מאוד שלשיר יש קצב ומוזיקה כה דומיננטיים, כה אפקטיביים, עד שאינם מאפשרים לו לעצור בכל מקום שבא לו, אלא רק במקומות שהטקסט מנחה אותו לעשות כן, וכמעט תמיד מדובר במקומות מפתיעים. בקריאה של שיר לאורי טיפוסי יש משחק סינקופי בלתי פוסק, גמיש מאוד. בנוסף לקצב ולאינטונציה יש גם לעתים די קרובות "הוראות ביצוע" אירוניות (בפונט שונה או בסוגריים) שמגוונות את עוצמת הקול ויוצרות היררכיות ווקאליות בתוך הטקסט, שעשויות לבוא בהתאמה או בניגוד לדרמה המתרחשת בו.

אחרי שגילה הקורא שאינו חופשי לגמרי בקריאתו, אלא מנותב, מתומרן, מלוּבֶּה, הוא מגלה שהשיר כבר מכיל את מבטו, ומתייחס לעצמו כשיר, עסוק, למעשה, בדרך התהוותו, בסיטואציית הכתיבה, לא פחות מב"סיטואציה" עצמה, ככל שיש סיטואציה נוספת או "תמות" נוספות בשיר. כך הטקסט הופך לפעולה – פיזית, אקוסטית – למוזיקה-התרחשות. לבסוף, ברמה הגבוהה ביותר של הקומפוזיציה המוזיקלית: אין ספר שירים של לאור שהשירים שבו מונחים ללא קשר זה לזה. תמיד מדובר במהלכים, בשרשראות, בוריאציות על נושאים (ולעתים גם הוריאציה באה לפני הנושא, ורק קריאה ברצף של המחזור או השער כולו תהיה קריאה אמיתית ומלאה של השיר הבודד, עם תיבת התהודה שלו). האפקט המצטבר הוא פוליפוני, גדוש, מסחרר, לעתים מזעזע. תיאור רומנטי טיפוסי של יופי: הוא קרוב יותר למכוער מאשר לנחמד.

*

שתי ביקורות יפות, נוקבות ונכונות (בעיני) כבר פורסמו על הספר הזה: של לילך לחמן ושל אלי הירש. השתדלתי לא לחזור על דבריהם ולהציע משהו משלי, אבל אני בעצם כל הזמן נאבקת עם הרצון להשתתק ולהסתפק בקריאה וציטוט שלהם. קשה מאוד להקיף את הספר הזה, הוא ספר באמת "מוקשה" כמו שכתבה לילך לחמן, ועל היומרה הגדולה שבניסיון לכתוב עליו כשחוויית הקריאה עוד כל כך טרייה יכולה לחפות רק התקווה שלי שעוד אנשים ייחשפו כך לספר ויילכו לקרוא אותו. ב-3 למאי, חמישי הבא, 20:30, תהיה לי הזכות להנחות ערב על יצירתו של יצחק לאור בבית ביאליק, בהשתתפות כמה מהגדולים שבאנשי הספרות והבמה בארץ, לכבוד הספר הזה ולכבוד ספר המאמרים – קובץ חלוצי – שיצא גם הוא לאחרונה, אל בשר הלשון.

*

שיר אחד לסיום, בהתחלה חלפתי על פניו ובקריאה שנייה עצרתי, נתקעתי בו. החיבור בין הממד האלגורי (הרחב ביותר וגם הספציפי-לוקאלי) והממד האישי ביותר, הסודי – חיבור שמשקף אולי בו-זמניות סתירתית שתמיד קיימת אצל לאור בין האישי האנטי-פוליטי לפוליטי האנטי-אישי – החיבור הזה קוסם לי כרגע במיוחד. אולי כי מעט מפתיע למצוא אצל לאור סמלים פואטיים כל כך רומנטיים-קלאסיים, ומצד שני מי עוד כיום יוכל ליטול גם סמלים כאלה, אפילו כאלה, ולהחיות אותם (תוך כדי המתתם, כמובן):

.

.

עוף

הַבַּרְבּוּר הַלָּבָן

הָאִטִּי, הַגֵּאֶה

מִפְרָשׂ לְעַצְמוֹ

גָּדוֹל וּבוֹדֵד, שָׁט

שָׁנִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם

הַלָּלוּ, הַבַּרְבּוּר הַגָּדוֹל

הַזֶּה נֶעֱלַם. הַחֲשֵׁכָה

בָּלְעָה אוֹתוֹ. בַּבֹּקֶר צָפָה

נִבְלָתוֹ בָּאוֹר, עַל פְּנֵי

הַמַּיִם, בֵּין חֲבַצָּלוֹת וּדְגֵי

זָהָב. עִם בֹּקֶר בָּא גַּם

הַגַּנָּן, הִשְׁלִיךְ אֶת הַבַּרְבּוּר

הַמֵּת לַעֲרֵמָה אַחַת עִם

תַּרְנְגולוֹת וְאֶפְרוֹחִים מֵתִים

בְּטֶרֶם עֵת (הָאוֹר הוּא הָאֱמֶת)

הַלֵּל לַשֶׁמֶשׁ, לַתּוֹלָעִים

בָּאתֶם חֹשֶׁךְ לְגָרֵשׁ.

.

כמה מוחשית בשיר הזה התפנית מהמוזיקה הרכה, הסדורה, האגדית, של שלוש הפעמות בחלוקה לזוגות (ה-בר-בור ה-ל-בן / ה-אי-טי ה-ג-אה) עם העצירות הקטנות על מלים זוגיות (מפרש, שנים), עדינות ומשתלבות בזרימה הפסטורלית על פני המים, אל השבירה הפתאומית: החשכה / בלעה אותו. בבוקר צפה / נבלתו באור. הגנן הבא בבוקר ומשתלב עם המקצב בעסקנות של קברן כורך בערמה אחת מת / עת / אמת. כמו שקורה הרבה פעמים אצל לאור, בשירים שבהם אין חריזה אינטנסיבית נשמרת החריזה לקליימקס הרגשי וההגותי של השיר. וכאן זה קורה בחיבור בין האמת, המוות ואור היום. ה"הלל" שחותם את השיר באקורד דיסוננטי בלתי צפוי וצורם, ללא שום "פתרון", הוא כל כך מר עד שהוא עובר את תחומי הלעג ומגיע לאבלות אמיתית. אבלות על הלילה שמת, על הפלא הלבן שבתוך הלילה שאור היום החושף הכול, המכלה כמו התולעים את כל הגופים, האור הזה לא יוכל לעולם להכיל. התולעים שבאו לגרש את החושך אוכלות נבלות. הצדקנות המשתמעת המיוחסת פה לשמש ולתולעים מצליחה להמחיש עד כמה צרה, שטוחה, מתה, היא אותה "אמת" שאור היום חושף, לכאורה. גירוש החושך הוא אקט אלים. "נכון" ככל שיהיה, הוא ממית את העופות "בטרם עת".

.

מלות מפתח ויקומים מקבילים, או: כוס המים והתהום הקבורה מתחתיה

“בחזרה לעתיד” גרסת תל אביב ינואר 2012

נניח שנוציא מסיפור המנהל הערבי, שבבית המחוקקים הישראלי יש מי שתובע כעת את פיטוריו, לא פחות, על שום שלקח את תלמידיו למצעד זכויות האדם בתל אביב, נניח שנוציא מהסיפור הזה את המלה "ערבי", ומיד הוא הופך לסיפור בלתי מתקבל על הדעת שאין סיכוי שיתרחש במציאות. נחזיר לשם את המלה "ערבי" ופתאום הוא נשמע סביר. מקומם, מרתיח ו"לא יעלה על הדעת" מבחינת כמה אנשים בעלי דעות מסוימות וידועות, כמו זו הכותבת את השורות האלה (ואלה הרי אנשים שוליים ופגומים, אנשים שדעתם משובשת עליהם ונוטה ממילא, מלכתחילה, בזווית מסוכנת לכיוון עניינים בעייתיים כאלה כמו זכויות אדם והזדהות עם מיעוטים ולכן אין צורך להקשיב להם, לאנשים כאלה), אבל סיפור שעולה גם עולה, בצער ובצקצוק שפתיים, על בדל הלשון ועל הדעת וגם אכן מתרחש במדינתנו, גם אם לא מדברים עליו ומסתירים אותו מתחת לסיפורים אחרים, עסיסיים יותר כמו חכ"ית יפהפייה וחמומת מוח שממלאת כוס מים ושופכת את כל תכולתה על פרצופו של ח"כ אחר באמצע ישיבה (אופס, בעצם גם זה סיפור שלא יעלה על הדעת – עד שמוסיפים את אותה המילה…?).

אנחנו עוסקים כאן במציאויות מקבילות המוציאות זו את זו, כלומר אינן יכולות להתקיים בו-זמנית, אך למרבה הפרדוקס מקיימות ביניהן בכל זאת חפיפה חלקית באמצעות פרט קטן, חלק מהתמונה שהופך להיות השער, ה-vehicle, כמו מפתח קסמים או דלת סתרים, אל המציאות המקבילה. הפרט הזה, ה"ערבי" בסיפור הנוכחי וה"מכונית" בחלום שיסופר מיד, הפרט הזה נמצא בשני המישורים, בשתי המציאויות, אך במציאות ה"מרכזית", זו שמספרת לנו מה עינינו רואות ומה אוזנינו שומעות – במציאות הזאת מתנהגים כאילו הוא לא קיים.

התעוררתי זה עתה מחלום. בחלומי (שכדרך רוב החלומות, היה משופע בפרטים "ריאליסטיים", כדי לשכנע אותי להמשיך לישון, לא לפתח מודעות מנכרת כלפיו) נהגתי בחיפושית הישנה והאהובה של חברתי, כי אין לי אוטו, בדרך חזרה הביתה ממשהו שנראה כמו ירושלים, ולקחתי שלושה טרמפיסטים במושב האחורי. עניין הטרמפיסטים היה מוסדר לחלוטין באיזה נוהל קשיח, ידוע לכל: הנסיעה היא חינם, אבל אני נוסעת ישר לביתי, הם יכולים לרדת בדרך כרצונם אבל הם לא יכולים לבקש שאעשה בשבילם עוד סיבובים – הם לא מעכבים אותי וגם אני מצידי מתחייבת לא להתעכב בדרך. היו הרבה טרמפיסטים בתחנה, אני זוכרת, הם היו להוטים להיכנס פנימה, כולם היו לבושים בבגדי מתמחים כמו ב"אנטומיה של גריי", והשלושה שנכנסו, שני בחורים ובת, אחד מהם נראה לא טוב, מעולף או סובל ממשהו, והבחורה היתה מאוד לחוצה ועצבנית, אני זוכרת, והם הדגישו שהם מאוד ממהרים. ובכן נסענו. באמצע הנסיעה, בירידה מאיזה הר, ירידה שלא לקחתי אותה מספיק לאט, פתאום עפנו. התהום היתה עמוקה מאוד, אבל בדרך נס יצאתי ללא פגע, החול היה רך. מצאתי את עצמי במשהו שנראה כמו מזבלה, חשוך, מלא חול, ילדים קטנים מלוכלכים, כלבים חמודים וסמרטוטיים. גבוה מעלינו איזה גשר ענק השחיר את השמיים. זוהי ג'יסר א-זרקא, מישהו אמר או הבנתי, אבל עבור העולם שלמעלה, העולם שמעל הגשר, היא לא קיימת. אז איך יוצאים מכאן? אין בעיה. חיש התחילו שני זאטוטים מלוכלכים לבושים בחיתולים, תוך שהם צוחקים ומשחקים זה עם זה, לבנות במיומנות מסחררת מעין גשר מאולתר ממלט רטוב ושאריות של כל מיני דברים. זה קורה כל הזמן, כולם נופלים בקטע הזה של הכביש, קטע מאוד מסוכן, הסבירה לי איזו אישה בחיוך רחב, אנחנו כבר מתורגלים. זה לא בעיה, יש מכאן נקודה שאפשר להתחבר אליה בחזרה לכביש הגדול למעלה. ולא צריך לשלם, עלינו, הרי לא התכוונת להגיע לכאן. צ'יק צ'אק הם בונים, אני עולה על הלגו הבוצי הזה ואיכשהו מתחברת בחזרה לכביש הראשי. אבל המכונית? היא כבר במוסך, צריך לתקן אותה. הלכתי אם כן למוסך של הכפר, לסירוגין זועמת על עצמי ומודה לאל שאני בכלל בחיים. הבנתי שאין כרגע בכלל דרך להסביר לטרמפיסטים שלי, או לחברתי, או לבת זוג שמחכה בבית, מה קרה עכשיו ואיך בנס ניצלנו מתאונה קשה כי כל העולם הזה שאני נעה בו עכשיו בכלל לא קיים בעולם שלמעלה. כך שלמעשה גם הנייד שלי לא קיים או לא פועל כאן, כל עוד אני בכפר. אם ג'יסר א-זרקא לא קיימת בעולם הרגיל אז המכונית כפי שהיא במציאות – על כל תכולתה – לא קיימת כאן. אבל החיפושית עצמה, החיפושית ככלי המסע בין העולמות ניצבה אמנם שם במוסך הצפוף והרועש, כבר חסומה בהמון מכוניות אחרות, ובעל המוסך אמר שזה ייקח עוד זמן. אז מה אני עושה עכשיו? אמנם אין טלפון ואין טרמפיסטים כאן אבל בעולם האחר, בעולם האמיתי, הם קיימים ועוד איך. לא רק זה, פתאום מצאתי שם בתוך האוטו גם איזה חשבון מבהיל, חשבון בנייר אבל המספרים המשיכו לרוץ שם וכבר היו תלת ספרתיים, מאת אחד הטרמפיסטים, שתבע אותי על עיכוב בטרמפ וציין גם, להדגשת חומרת המצב, את סיבת החיפזון שלו – אביו נרצח והוא מיהר לביתו. ואני עיכבתי – עדיין מעכבת, השעות שם עוברות ואני נעלמתי – ועל זה יש לו בהחלט עילה לתבוע ממני כסף, זה הסידור. אז עכשיו אני תקועה עם חשבון שהולך להיות אסטרונומי גם כאן וגם שם. גם על העיכוב וגם על התאונה עם החיפושית. וזה בכלל לא האוטו שלי, ואיך אסביר לה את זה, ולמה בכלל לקחתי טרמפיסטים כשזה לא האוטו שלי, ומה יהיה.

ואז פתאום קלטתי משהו, והחלום חרק ונעצר. לא יכול להיות שתכולת האוטו נעלמה אבל אני בכל זאת כאן. גם אם ג'יסר א-זרקא לא קיימת למעלה, גם אם החיפושית הזאת שכאן למטה היא בגודל כפתור שם למעלה, היא וכל תכולתה הבלתי נראית, העולם שלמעלה קיים גם קיים כאן למטה. ולראייה – אני כאן. וכמו שאני כאן, כך גם כל האחרים היו אמורים להיות, וגם הטלפון הנייד שלי. ואם אני לא רואה אותם, משהו פה לא נכון. אני מסתכלת על ג'יסר בעיניים של העולם שלמעלה. אני לא כאן באמת. התעוררתי.

לפני חמש שנים הועמדתי למשפט על שנתתי טרמפ לחבר שלי (אז עוד היה לי אוטו). התכוונתי להביא אותו לתל אביב כי ממילא שנינו היינו בדרכנו לשם וחשבתי שאולי גם נשב אצלי קצת ואולי הוא יעזור לי עם המדפים החדשים שקניתי, אמנם הוא לא נגר אבל אני עוד יותר גרועה בדברים האלה, והוא בכל זאת גבר מה לעשות, זה כתוב בהוראות יצרן שלהם. אבל הורדתי אותו באמצע הדרך, לפני איזשהו מחסום, אני אפילו לא זוכרת את השם. תוסיפו לסיפור את המלה ערבי ועכשיו אתם מבינים למה שנינו חטפנו פתאום פיק ברכיים והכשלנו את עצמנו, לא הצלחנו לעבור את המחסום ביחד כששנינו ישובים במכונית כמו אנשים מן היישוב המיושבים בדעתם. הוא ניסה להמשיך לבד ברגל אבל החיילים עצרו אותו והחזירו אותו – גם הם נתנו לו טרמפ אבל בכיוון השני – לביתו. עכשיו אתם מבינים גם למה הועמדתי לדין, למה גם היה לי ברור מייד שאני אשמה (וגם מאוד מטומטמת), אם כי העדפתי מסיבות אנוכיות בעליל לעשות 500 שעות עבודות שירות ולשלם הרבה מאוד כסף ובלבד שאשמתי זו לא תופיע בצורת מאסר על תנאי ורישום פלילי.

נחזור לישון?

* דבר המפרסם: כל הפוסט הסיינס-פיקשני הזה נולד ממצוקה מאוד קונקרטית, שטרם נפתרה. אני מבינה שאני מוטה מראש וגו’ ולכן לא יכולה להבין ובכלל צריך להוציא אותי מחוץ לחוק, אז האם מישהו יכול להסביר לי, במלים שתהיה בהן איזושהי עקיבות, כבר לא אכפת לי מאיזה עולם, עליון או תחתון, דמוקרטי או יהודי, מה יכול להיות הנימוק לדרישה של ח"כ דני דנון לפטר את מנהל בית הספר? כי בעולם שבו אני חיה, כלומר בעולם שבו חשבתי שאני חיה, זו פעולה שמקבלים עליה ציון לשבח, לפחות. ובבקשה, נסו לנסח את הנימוק הזה בלי המלה "ערבי".

 

מחמת כיסופים, ספרה של חגית סבג, ראה אור

 

חגית אהובה שלי, מזל טוב ובשעה טובה. ותודה.

 

 

 

 

*

כשמשהו גדול כזה קורה, זה כמעט כואב. זה פרטי כל-כך, אפשר לבטא את זה רק במונחים פיזיים שמרגישים מבפנים, בלי קול: רעד, עיניים מוצפות. היום החזקתי לראשונה את הספר של חגית ורעדתי. הכותרת שלו – "מחמת כיסופים" – מוסרת אולי משהו מסוג המתח שמאפיין באופן כללי את השירה של חגית, שירה עוצמתית, טוטאלית ואמיצה ויחד עם זאת חסרת אונים, מפוכחת, שבורה: כל האש והלהט הרומנטיים עד העצם שב"כיסופים", כל האירוניה, הכאב והיובש המשפטי של עקרון המציאות – "מחמת". חגית לא מסוגלת לכתוב דבר שקר אחד, גם אם היא מגיעה לפעמים עד סף האידיוסינקרטיות, כמו "ואדע את אובדן כל / שנכבש בכתמים בהירים: / חליי עור של הזהירים", או: "קרומים הסיגו אותנו אחורה / למעננו. ערלים לטובתנו / היינו אנשים כפופים לאדמה, / רק עיקר לעינינו". וכשקוראים אותה יודעים שזו אמת, ושלא היה ניתן לכתוב את זה בשום דרך אחרת.

*

איך להסביר מהי שירת אמת? אני חוזרת כעבור כמה ימים לנסות לכתוב שוב על הספר הזה, בתקווה שהמרחק יעזור לי לנסח דברים באופן יותר "אובייקטיבי", אבל זה לא הולך: אני קוראת שירים וקטעי שירים ודומעת כמעט מייד. אז אני נאלצת לוותר לפי שעה על הניסיון לשכנע או להסביר. איך להסביר מדוע שורות כאלה הן כל כך יפות בעיני, בקדרות השקטה והצלולה שלהן: "ומשהו כָּבָה כשהאור הרקיע: / לשוטט כך בפנס בעמקךָ, / יחידה בַּדממה / ולא למצוא".

השירים כאן שבים וחוזרים למשאלה הצנועה: "שניסע לחיי מעשה / ובחולצת עבודה שחורה / נוציא אל הפועל, ננער. נתקין / את אהבתנו", משאלה שנאמרת בטון שקט, מדוד, במלוא הפיכחון ביחס למשקל הנורא לעתים שיש לחיי אהבה שמתגשמים בעולם הזה: "אני מציעה לך אהבה, / שוב. / גדם איננו פצע פאר, / אני מציעה לך / דבר-מה חומרי, צהבהב, / יומיום עמלני". אבל ההצעה – המשאלה, התביעה – להכניס את האהבה הגדולה לחיים הממשיים ולשאת בעול של המימוש יחד, נשארת להדהד בחלל הריק, במבט שמכיר בבדיה של "ראייה כפולת עיניים": "לא מבכי כהתה עיני, / אלא מראיית יחיד, בחזרה אל הצל". הדיבור השירי אל האהוב מכיר בשני פניה המנוגדים של השפה – צד המאגיה וצד חוסר האונים – ומפעיל את שניהם כמעט בו זמנית:

 

 

 

*

אבל היא יודעת גם לדבר על מה שלא ידוע עדיין, או בכלל, מה שאין לו מלים, אפילו מלים אידיוסינקרטיות, משום שעדיין לא קם ונהיה, גם לא כרגש. עצב של בלבול ואוזלת יד. זה אחד השירים שאני הכי אוהבת בספר, אם כי אני חייבת להודות שאני אוהבת את כולם. אבל רגעים כאלה, כמו כאן, הם אולי הרגעים האינטימיים ביותר, רגעים שבהם באמצעות הטקסט נדמה שאפשר להגיע קרוב יותר אליה ממה שהיא עצמה יכולה:

 

 

 

 

*

ורגעים אחרים, חסרי בושה כמעט, מעורטלים. אבל זה ערטול וחוסר בושה על הסקאלה של המשוררת הזאת, לא על שום סקאלה אחרת. אין בה שמץ מהגסות הרגילה של השירה הנכתבת כיום.

רגע כזה גורם לי ולחגית כשאנחנו קוראות אותו להסמיק:

 

 

 

 

*

אני לא רוצה לדבר הרבה ולצטט הרבה, שלא אכביד. כל שיר כזה צריך זמן קליטה, השתהות, מישוש, והבאתי כבר יותר מדי. בכל זאת אולי אסיים ב"ממתקים" שחגית טומנת כאן מדי פעם. אני מקווה שזה יהיה איכשהו מובן גם למי שעוד לא קרא את הספר. יש כמה רגעים כאן שבהם היא פתאום מתרככת, כאילו, ונותנת לקורא תופין-שירי, כמו "חיכיתי לילה" או החזרה ה”מיותרת” על מלה: “חשבתי על הסערה, שאלתי / מה מרפד אותך בסערה”, או הצימוד של חרס וחרש בשורה כמו "יותר משעה התבוננתי בחרס, חרש נכנסו" (כל הציטוטים מתוך השיר הנפלא "מאמצים בתוהו", שאביא את חלקו הראשון כאן). בתוך התנועה הגמישה והגדושה של הדיבור השירי בשיר הזה, דיבור סיפורי-כמעט ועם זאת נאמן בקנאות חמורה ונועזת לתחביר ולאוצר המלים האישי, משתלבים ביטויים כגון אלה כמו מתנות סמויות. רק משוררת-אמת טוטאלית וחסרת פשרות יכולה להעניק מתנות כאלה, משום שרק אצלה משחקים "שיריים" כאלה הם בגדר התגמשות, רגע של חסד לעולם ולעצמה. והחסד הזה מצומצם מאוד: זו בסך הכול הנכונות לרקוד, קצת, בתוך הבדידות המצמיתה הזאת של הדיבור הפנימי, הכל-יכול והעקר לנצח.

 

 

דק כאור מכסיף (שיר שטיינברגי)

[כן, אני מנסה כבר די הרבה זמן לכתוב דוקטורט על יעקב שטיינברג, וכל מה שהצלחתי לייצר עד עכשיו זה רק השיר הזה… 🙂  יותר טוב מכלום, אין ספק.

אז לכבוד הגשם, אולי, וגם סתם כי מתחשק לי, הנהו. נדמה לי שהוא כבר מוכן]

 

דק כאור מכסיף (שיר שטיינברגי)

 

 

 

 

 

 

דַּק כְּאוֹר מַכְסִיף

קַו הַזִּכָּרוֹן שֶׁל הַכָּתֵף

וּפַנייךְ הַמְּאִירִים מִדֶּמַע.

כָּתֵף נוֹשֶׁמֶת, רְחוֹקָה

רֶגַע רטְטָה וּמִשְׁנֵהוּ

נֶאֶלְמָה

הותִירַתני לְבַדִּי.

.

.

עַל דְוַוי הזיכּרון כבר נֶעֱרַם

וְחָם עָפָר

וְרָק סָפֵק זְקוּנִים

אֵינוֹ מַנִּיחַ לי לסגת:

הַאִם כבר מֵת כָּליל הגוף

שאֶל קִבְרִי אֲני אוספת?

 

 

בשם גלעד

בחמש השנים האחרונות, הקשות מנשוא, שמו של גלעד שליט נוצל באופן ציני על ידי ההנהגה הפוליטית והצבאית שלנו להצדקת פעולות הרסניות באופן קיצוני, שהמיטו סבל עצום לא רק על הקורבנות הישירים שלהן אלא גם על החברה הישראלית. אבל הסבל הזה, ובעיקר הניצול של החייל השבוי לשם הצדקתו, עדיין נעדרים באופן מדאיג מהדיון הציבורי. אולי בגלל זה עדיין כל כך קשה לי לשמוח.

אנחת הקלה נשמעת עכשיו במקביל בישראל ובעזה, וזה לא דבר של מה בכך. סוף סוף קורה כאן משהו שמעלה חיוך גם כאן וגם שם, וזה רגע שצריך לזכור. עם כל הזעם שיש לי עכשיו על הרשעות והציניות של ממשלות ישראל, שיכלו לסגור את העסקה הזאת כבר מזמן, שלא לומר למנוע אותה מראש באמצעות פוליטיקה אחרת, פחות יהירה וכוחנית ויותר מרחיקת-ראות, יש גם תקווה קטנה שאנחת ההקלה הזאת תתרחב לכמיהה ציבורית לסוג אחר של מדיניות. אולי. אבל בינתיים נראה שהכול נוהג כתמול שלשום, וגם בדיון הציבורי כלל לא עולה האפשרות (בינתיים, ככל שהספקתי לראות) שהיינו כל השנים האלה פיונים במשחק קר וציני של גנרלים תאבי-שררה וכוח, שניצלו שוב ושוב את שמו של גלעד שליט ואת תחושות ההשפלה על "חטיפתו" כדי להגביר את השנאה והזעם של הציבור הישראלי כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בעזה (ובכלל) ולגייס את תמיכתו האוטומטית בפעולות קיצוניות של ענישה קולקטיבית, הרס מאסיבי של תשתיות אזרחיות והתקפות צבאיות בקנה מידה חסר תקדים, התעמרות באוכלוסייה, מניעת ביקורי משפחות פלסטיניות של אסירים המוחזקים בארץ, מצור וסגר מוחלט, מניעת מוצרי יסוד מאוכלוסייה שלמה, ופגיעות קשות בזכויות האדם של עצורים פלסטינים (שהביאו אותם אל המוצא האחרון של שביתת רעב ללא הגבלת זמן, שביתה שככל הידוע לי עדיין נמשכת). אחרי חמש שנים של סיוט שלא ברא השטן, יכולה משפחת שליט סוף סוף להתחיל לנשום בציפייה. אבל לי עדיין קשה לשמוח, ולא רק מפני שגלעד עוד לא נחת כאן. לא רק מפני שמדובר כרגיל בספין מארץ הספינים של ביבי, לא רק משום שהלב כואב במחשבה שמדובר באותה עסקה בדיוק שהייתה יכולה להיחתם כבר לפני ארבע שנים, ואולי יותר, בתנאים דומים.

מדברים הרבה על "מחיר העסקה" ולא מדברים על מדיניות של כיבוש, מעצרים המוניים ומדיניות שמזמינה שוב ושוב את אקט הטרור הבא, את החייל הבא שיילקח בשבי האויב תמורת מאות או אלפי עצורים. מדברים על מחבלים שישתחררו ולא שואלים על מידת יעילותה של מדיניות הנקמה והענישה הקולקטיבית, על המון ישראלי מוסת שמאמין שכל זה לטובתנו, שכמה שהם יסבלו יותר כך אנחנו נהיה בטוחים יותר.

אלף אסירים, רובם לא מעורבים בטרור, ישוחררו עכשיו, אבל אלפים רבים אחרים עדיין כלואים ללא זכויות יסוד. האם עכשיו, אחרי חמש שנים ארוכות מנשוא, יוכלו סוף סוף אימהות מעזה ומהגדה המערבית לבקר את ילדיהן העצורים? את מה בדיוק משרתת מדיניות הנקמה הישראלית? האם היא באמת משרתת אותנו?

כמו אחרי "עופרת יצוקה", אחרי מלחמת לבנון השנייה, ואחרי העסקה הקודמת שהחזירה חיילים בארונות, הסיכום שישראל הגיעה אליו בסופו של דבר, אחרי שנים של סבל נורא ומיותר לכל תושבי האזור, מוצג כניצחון (איזה ניצחון זה? איזו מן מלחמה ניהלנו כאן?), ואיש לא מעז להרהר איך הגענו למצב הזה בכלל. נחילי הדם שנשפכו כאן, כל הזוועות שהתחוללו כאן בשמנו, בעזרתנו ולעתים די קרובות גם על חשבוננו וגופנו, נעשו בשם גלעד ולשם חילוצו או שחרורו – במלים אחרות, השבי הזה נוצל עד תום כדי לגייס אותנו להמשך הקרבות, ושימן את גלגלי הטנקים ואת דרכם הפוליטית של מנהיגינו. זה בדיוק מה שסידר אותנו פעם אחר פעם, בטור ממושמע וזול, לטבוח ולהיטבח. במחזוריות מסחררת, מבחילה, חוזר ומטביע הדיון הציבורי בסיסמאות של דבש וחג את הדם והזוועה, מסתיר אותם בדמעות של איחוד משפחתי-לאומי מדומיין, מתעלם מכך שישראל שוב נדחקה אל הקיר במלכוד שהביאה על עצמה, בתבשיל שהקדיחה במו-ידיה, נחלצה בסופו של דבר בשן ועין ממצב קטסטרופלי שהיא עצמה יצרה, ושנראה שהיא מתעקשת להמשיך וליצור גם בהמשך, בלי שום רצון או יכולת להישיר מבט אל המציאות ולראות מה עשינו שהביאנו עד הלום ומה ניתן לעשות אחרת, כדי שלא נעמוד בקרוב בדיוק באותו מצב, או חמור ממנו.

כי אנחנו תמיד צודקים, הותקפנו על ידי טרוריסטים שניזונים כנראה רק מדם יהודי, וכל מה שנעשה מולם מוצדק מראש. אנחנו יכולים לעצור אותם או להתנקש בחייהם, להביא אותם למשפט (עם או בלי ראיות, עם או בלי סנגור) ולהשית עליהם מאסרי עולם מצטברים או להצניח עליהם ועל שכניהם פצצות של טון ופגזי זרחן, לכלוא אותם לשנים ללא משפט, ללא ביקורי משפחות, מבלי להציג להם את הראיות נגדם ובצמצום מתמיד והולך של זכויות האדם שלהם, לכלוא אותם גם כשהפגינו בכפר שלהם נגד גדר בלתי חוקית, גם כשרק חילקו חומרי הסברה, גם כשהם קטינים, גם אם לא עשו כלום בעצם, ורק אולי יודעים על מישהו שכן, גם אם עוד לא עשו משהו, אבל אולי בעתיד יעשו (אחרי תקופת החניכה בכלא הישראלי?). בקיצור, לנו מותר לעשות הכול, וניחשב בעיני עצמנו עדיין מדינת חוק דמוקרטית, שיצאה למלחמה על המשך קיומה, שבניה כולם לוחמים אמיצים וצודקים, שלוחמיה כולם ילדים רכים, ואויביה הם כל השאר, בעצם. בשיח הציבורי הישראלי נראה הגיוני שמדינת ישראל תכלא במלחמתה המתמשכת (על מה?) נגד העם הפלסטיני יותר מ-10,000 פלסטינים בשטחה בתנאים קשים, לזמן לא ידוע, ומדי פעם גם תפרוק עליהם את חמת זעמה על כך שהחמאס לא מתנהג כפי שהיא רוצה.

כי העם היהודי, הנבחר-שנוא, הנעלה-נרדף, שבוי עדיין בדיבור הכפול, המשקף מוסר כפול ודרך חשיבה מעוותת שלפיה גבולות הדמוקרטיה הם גבולות הגזע. מעמדת העליונות האתנית-שבטית הזאת האוכלוסייה היהודית בישראל תראה בפלסטינים תמיד "מחבלים", יצורים לא-אנושיים שמטרור באו ואל טרור ישובו, שאין להם שאיפות לחיים נורמליים ואינם ראויים לחיים כאלה, שבניגוד אלינו, להם אין זכות לעצמאות ולחופש.

את הדיבור הכפול הזה בשירות המלחמה המתמדת תיארה עמירה הס במלים מדויקות וצורבות כבר ב-2002, ברשימה שתלויה אצלי על הלוח בבית (את הנוסח המלא אפשר לראות כאן) ונותרה עד היום ללא מענה, כי כל מי שחי כאן ויקרא אותה יודע שהיא מתארת מציאות כהווייתה, וזו הוויה בלתי-אנושית, זועקת לשמיים:

אלה חוקי המלחמה שנקבעים אצלנו מדי יום ביומו, זה שנתיים:

פלשתינאי הוא מחבל כאשר הוא תוקף אזרחים ישראלים משני עברי הקו הירוק – בישראל ובשטחים, וכאשר הוא תוקף חיילים ישראלים בפתח עירו. הוא מחבל כאשר כוח צבא פורץ לשכונתו בטנקים והוא יורה לעבר החייל שיוצא לרגע מהטנק, והוא מחבל כאשר הוא נפגע מאש המסוקים, רובהו בידו. המחבל הפלשתינאי רוצח אזרחים ורוצח חיילים.

החייל הישראלי הוא לוחם כשהוא יורה טיל ממסוק או פגז מטנק על קבוצת אנשים ברחוב בחאן יונס, לאחר שהוא או עמיתו הלוחם ירו פגז או טיל על בית שממנו, אומרים, נורו טילי קסאם, והרגו גבר ואשה. והוא לוחם כשהוא נתקל בשני פלשתינאים חמושים בין השיחים. החייל הישראלי הורג חמושים והורג אזרחים. הוא הורג מפקדים בכירים של גדודי מחבלים רצחניים והוא הורג ילדים בגיל הגן ומבוגרים בבתיהם. יותר נכון, אלו נהרגו מירי צה"ל. והכי נכון: הם נהרגו, לטענת מקורות פלשתיניים.

רשויות הביטחון והצדק רודפות עד חורמה כל מחבל פלשתינאי. מאות נעצרים ונחקרים כדי להשיג מידע על אדם אחד. זוהי מלחמה, אבל הפלשתינאים לא נעצרים כשבויי מלחמה שלהם חסינות מפני חקירה ומשפט. […] אלפי פלשתינאים עצורים במתקני כליאה. ישראל היא מדינת חוק, אבל היא מענישה אותם בעונש הקשה ביותר חוץ משלילת החירות: מניעת ביקורי משפחות עוד לפני שנשפטו.

עשרות מחבלים אחרים הורשעו והושת עליהם גזר דין מוות בלא משפט. עליהם ועל האזרחים שהיו בקרבתם. זוהי הגנה עצמית של מדינת חוק שהותקפה בידי ישות טרוריסטית. מאות ישראלים מעורבים בהוצאות להורג הללו בלא משפט, וזוכים לתהילה. […]

מצופה מהפלשתינאים שיצייתו לצווים הצבאיים של מדינת ישראל, כאילו היו חוקי מדינתם. אבל המדינה מטילת הצווים שצבאה שולט ביישוביהם, באדמתם ובמקורות המים שלהם פטורה מאחריות לרווחתם […] והרשות עדיין אחראית לרווחתם ולשלומם של הפלשתינאים גם לאחר שמוסדותיה הופגזו ונהרסו וטנקים ומסוקים שולטים על כל השטח – אם בתוכו ואם מחוצה לו. […] הפלשתינאי מפר את הסדר כשהוא מפר עוצר שהטילו הלוחמים בטנקים ובג'יפים משוריינים. הוא בר-ענישה: גז מדמיע במקרה הטוב, ירי במקרה האחר. הלוחם הישראלי וצבאו שומרים על הסדר ועל הביטחון כשהם מונעים ממאות אלפי ילדים ללכת לבית הספר וממורים להגיע לעבודה ומחולים להגיע לבית חולים ומחקלאים להגיע לשדותיהם ומסבתות לראות את נכדיהן.

עשייה חינוכית (או – כשהשפה מדממת)

 

 

בשלב מאוחר הגיע האמבולנס – ורצתי אליו – השפה שלי מדממת (בין הקלות שבחבלות שספגנו), בוכה – ואמרתי – תעזרו לנו – אין לי כבר למי לפנות […]

והם – מהאמבולנס – הסתכלו עלי ספק מבולבלים, ספק אדישים ואמרו – את רוצה להיכנס?

זה המפלט שהוצע לי מהפאשיזם – אבל אני יודעת שזה לא יספיק.

(שרה בנינגה)

 

מעשה מאוד לא חינוכי עשתה המורה האלמונית מהתיכון בירושלים, כשיצאה להפגין לפני שבועיים בענתא-ענתות ולסייע לבעלי הקרקע הפלסטינים, שניסו להגיע לאדמתם השדודה ולעבד אותה. כך זועקים כעת תושבי ענתות, שלשיטתם כנראה נהגו באופן חינוכי להפליא כשיצאו בראש השנה, ערב שבת, כמאתיים מהם, צועקים ומקללים, והרביצו מכות רצח – בידיים ברגליים באבנים ובמקלות – לנשים וגברים לא אלימים, לא חמושים, שלא נגעו בהם ושעמדו מחוץ ליישוב שלהם.

והמשך השתיקה הממלכתית בעניינם משדרת להם שהם צודקים – שהם הקובעים – מה חינוכי ולא חינוכי, מה הנכון ומה לא נכון בישראל של 2011, מדינה שהעיתון הכי נקרא בה מציב בכותרתו הראשית, האדומה, בראשון בבוקר, אמירה סופר-חינוכית: "משחקים באש", בעניין ההשחתה וניתוץ הקברים ביפו בערב יום כיפור. והרי ידוע שאסור לשחק באש, נעים ומגרה ככל שזה עשוי להיות. איזו קריצה קונדסית חביבה מצד העיתון של ראשון בבוקר. כי מי שריסס "מוות לערבים" ו"תג מחיר", מי ששבר, ניתץ והרס קברים, הוא שיחק, הוא שובב. אבל "התגובה לא איחרה לבוא", צוהלת כותרת המשנה, ו"בקבוק תבערה נזרק על בית כנסת". עכשיו הכול ברור, אם כן, ואפשר לנוח – האיזון הושב על כנו, בעיתונות אם לא במציאות, ומתנחלי ענתות, הם והפורעים האלמונים ביפו, ובמקומות אחרים, אתמול ומחר, יכולים להמשיך בשלהם – איש, ככל הנראה, לא במשטרה (שצפתה בדממה מן הצד, במקרה הטוב) לא בכנסת ובממשלה, לא בלשכתו של היועץ המשפטי וגם לא בזו של נשיא המדינה – איש לא יהין להצר את אין-גבולותיהם, ולהזכיר להם – להמחיש להם – את עקרון המציאות, כנראה משום שהמשיחיות הפנאטית, הפשיסטית, הפנטסטית, של הפונדמנטליזם היהודי, היא המציאות של ישראל 2011. ובאפלה הגדולה וחסרת הגבולות הזאת אנחנו נבלעים אט אט, כולנו.

 

* *

במעבר לא מאוד חד אני רוצה להמליץ בחום על ספר שיצא ממש עכשיו בהוצאת הקיבוץ המאוחד ושהזדמן לי לעשות לו לקטורה באחד מגלגוליו הראשונים ככתב יד. הספר נקרא קוראת בתמרים, מאת רלה מזלי, ועל העטיפה היפה שלו מצולם לא עץ תמר אלא עמוד חשמל – אחד מהמראות הישראליים האופייניים כל כך, ובמידה מסוימת (אירונית, ובכל זאת) זה מראה כמעט יותר אותנטי, יותר אמיתי, ממראה התמרים שנשתלו בגאון לאורך הכבישים בערינו, כפי שרלה מזלי מיטיבה כל כך לתאר.

 

 

 

 

אני לא מכירה את המחברת, אף שיש סיכוי לא מבוטל בכלל שצעדנו לא פעם בעבר, מבלי דעת, זו לצד זו, באחת מאותן הפגנות סולידריות שקטות שלעולם אינן זוכות לסיקור תקשורתי (או סובלות מסיקור מאוחר, מזלזל ומסולף), ושבהן החשש מהפגיעה מקורו כמעט אף פעם לא ב"אויב" הרשמי, זה ששוקדים כאן השכם וערב על ההפחדה השבטית מפניו, אלא דווקא ב"אחינו" היהודים, הם וגורמי החוק שמופקדים על שלומנו ושמירת ביטחוננו. כך שכן, אני ללא ספק קהל היעד הישיר והמתבקש ביותר של הספר הזה, לכאורה. או של "ספר כזה". אבל קשה לומר שהמשוכנעים מראש יכולים להרשות לעצמם לוותר עליו, ולהנהן א-פריורי על מראותיו ותובנותיו, כפי שקשה לומר שהאחרים יירתעו ממנו או ייחסמו א-פריורי בפני מה שיש לו להגיד. הוא מורכב, גמיש ומתוחכם בהרבה מזה.

הספר הזה ערער ואיתגר את החשיבה ואת הראייה שלי, הקפיץ ועקץ את הלב ואת הגוף עוד בצורתו הראשונית, כשהיה כתב יד ארוך מדי ולא מעובד. אני רוצה לצטט קטע או כמה קטעים מתוכו ולא יודעת במה לבחור ואיך לתחום מתוך השטף העשיר, הרב-שכבתי, קטע יחסית קצר שיהיה אפשר להביא כאן בפורמט המהיר של האינטרנט, כי חלק מהעוצמה הרגשית, האינטלקטואלית והפוליטית המיוחדת של הספר הזה נובעת בדיוק מחוסר היכולת להפריד בין הנושאים השונים שעולים בו ובין אופני הכתיבה והנוכחות שבאים בו לידי ביטוי – האוטוביוגרפיים, התיאורטיים, הפוליטיים, הבדיוניים והתיעודיים. עד עכשיו קראתי על החשיבות של הערבוב בין האישי לפוליטי ובין החשיבה התיאורטית או האקדמית לבין הפעולה בשטח (האינטימי או הציבורי) רק בטקסטים פמיניסטיים תיאורטיים, שדיברו על העירוב הזה בשפה חזונית ואוטופית. אני לא בדיוק מהדיציפלינה הזאת, כך שמן הסתם פספסתי כמה וכמה ספרים שמימשו את החזון הזה בעשור או בשני העשורים האחרונים, אבל בכל זאת נדמה לי שמעט מאוד נכתב כאן ברוח הזאת, ודאי שלא בז'אנר המכונה ספרות יפה. נעשו הרבה פרויקטים אמנותיים-מחקריים-פוליטיים, נכתבו מאמרים ומסות חוצבי להבות, אבל מעט מאוד פרוזה אפקטיבית נכתבה כך. נדמה לי. והספר הזה, יותר מאחרים שנחשפתי אליהם, מצליח להמחיש בצורה חריפה מאוד את העיוות החמור שבאינספור ההפרדות שכולנו עושים במאמץ לנהל את חיינו במקסימום יעילות, הצלחה ושגשוג. מתברר יותר ויותר וביתר שאת לאחרונה שבמדינה הזאת אי אפשר להמשיך להכחיש או להפנות הצידה את המבט וגם להישאר בן-אדם. פשוט מאוד.

אם לתאר את הספר הזה רק ברמה הכי אינפורמטיבית: הוא בנוי משבעה סיפורים/מסות שיוצאים וחוזרים לחייה האישיים של המחברת, אבל מוסיפים על מה שידוע גם את השכבות הנוספות – התת-קרקעיות – שצריך להרחיב את המבט כדי לגלות אותן. אם לצטט מהכריכה האחורית, זה אכן "ספר הקורא בתוך המציאות של חיינו שכבות נעלמות, או כאלה שלפעמים נוח לנו להעלים אותן. הוא עושה זאת תוך דיאלוג נמשך עם ספרות עיונית על נושאים כגון גזענות, מצב האישה, ניצול עובדים זרים, או מה שמעולל הכיבוש." ואני מסכימה לגמרי גם עם הקביעה ש"כתיבתה של רלה מזלי – עברית יומיומית ודיבורית קולחת, שבתוכה מפתיע אותנו מדי פעם ריצוד של פיוט מרגש – מעניקה לתכנים המסופרים עוצמה וישירות מיוחדות במינן. זוהי כתיבה מאוד מודעת לעצמה, הבוחנת ללא הרף את השפה ככלי לביטוי המציאות וליצירת קול ספרותי ייחודי". אכן. וגם במקומות שבהם השפה מדממת, ונשברת, וכאשר הייצוג של המציאות מתקלף שוב ושוב כקליפה, כפי שתמיד קורה בסופו של דבר כשיש אומץ לחקור היטב את החוץ ואת הפְּנים – הטקסט מכיר בכך ודן בפירוק המפחיד הזה, ובעיקר באוזלת היד המייאשת והמפחידה לא פחות שבאה בעקבותיו. זה ספר שמבקש – ומצליח – ללמד אותנו להביט בחיי היומיום שלנו, גם בצדדים הבנאליים ביותר לכאורה שלהם, ולהבין כיצד פועל בהם הממד הפוליטי, וכיצד אנו מעורבים בפעולה הזאת באופן בלתי נמנע. הוא תובע מאיתנו להכיר בכך ולקחת על כך אחריות. ואת זאת הוא עושה גם, ואולי בעיקר, ברגעיו הכי פחות "פוטוגניים", ברגעי הכישלון של הפעולה ושל הסיפור, במקומות שבהם המחברת-המספרת, שהיא גם הדמות הפועלת ברוב סיפורי-המסה, מגיעה למבוי סתום, ואפילו מקומם.

התמרים מהכותרת בוקעים מסדק באדמה בביתה של הכותבת. הנחישות שלהם מבהירה לה שאין לנו באמת זמן או פריבילגיה להמשיך להתעלם ממה שקורה וממה שקרה כאן. וגם בקטעים המעיקים והמתישים בספר, ויש כמה כאלה, אי אפשר להפסיק לקרוא. אני לפחות לא יכולתי להפסיק. הרגשתי שכתיבה כזאת, התבוננות נוקבת וערנית כזאת, בלתי מתפשרת, מציקה, מנדנדת לפעמים, היא כבר בלתי נמנעת. היא צעד ראשון בחינוך עצמי לקראת שינוי שחייב להתחולל כאן אצל כולנו, אחרת זה רק אבדון, עבור כולנו.

קשה כאמור מאוד לבחור קטע אחד. יש הרבה שנחרטו בי כבר לפני שנתיים. על העצים הזרים שנשתלו כאן, על מבטים של גברים באישה שמחנה את האוטו, על משמעותו של "ייהוד הגליל", על קירות הבזלת ברמת הגולן, שנעלמו "לפתע פתאום", על מה שקורה מאחורי הוילון במס הכנסה ברמאללה, ומעל לכל על ההיררכיה של האלימות – אפשר אולי לומר המנעד האקוסטי של האלימות – משָׁקט לשקט-פחות לרועם – בכל המקומות שבהם היא מתגלה, כלומר בכל מקום.

והספר מסתיים בפיאניסימו כזה של אלימות שקטה, "אלימות-לייט" של המנגנון הבירוקרטי, באולם המחלקה לאשרות הגירה בשגרירות האמריקאית, ודווקא השקט הזה הופך את הבטן.

אני רוצה בכל זאת לצטט את הסוף, למרות שהאפקט הרבה יותר חזק כשקוראים את הקטע הזה בהקשרו, כקטע שחותם את הסיפור-מסה האחרון ואיתו את הספר כולו:

קצת אחרי שהתיישבתי בשורה השנייה וחזרתי לנסות לקרוא, שמתי לב לקול של אישה שהולך ומתגבר במבטא כבד של דוברת רוסית. היא עמדה מול החלון הכי קרוב אלי. כשהרמתי את המבט מהמאמר כדי לראות את הקול, קלטתי שהיא חוזרת כבר פעם שלישית על אותה השאלה בעברית במבטא. מבקשת עוד פעם תשובה שהיא לא הבינה בפעם הקודמת. הפקידה כנראה ישבה מהצד השני על מושב גבוה, כי הקצה התחתון של החלונות עובר יותר גבוה מאמצע החזה של רוב האנשים (ואצלי הוא עובר כמעט מתחת לסנטר), ולא נראה לי הגיוני שהפקידות והפקידים עומדים כל הזמן. […]

הפקידה מעבר לזכוכית אמנם ישבה כנראה, אבל אפשר היה לראות אותה זזה בעצבנות די גדולה כשהאישה שהגיע תורה שאלה אותה פעם שלישית בעברית במבטא. אבל היא חזרה על התשובה שלה פעם שלישית בנימוס מעושה ומופגן. ראיתי לפי הפנים שהאישה שוב לא הבינה. שמעתי את הקול מגיע כמעט לצעקה כשהיא אמרה, כבר הייתי פה ארבע פעמים וכל פעם יום עבודה כי מחכה כל-כך הרבה זמן וכּל פעם (היא ביטאה 'כּל' מנוקד בקוּבּוּץ או בצליל שנשמע בין חוֹלם לקוּבּוּץ) כּל פעם אומרים להביא לי עוד משהו שאני לא יודעת. אני לא הולכת עד שאת לא כותבת לי הנה כאן (היא דחפה נייר דרך הפתח בזכוכית שמיועד להעברת מיסמכים) תכתבי לי בבקשה בדיוק מה אני עוד צריכה כל מה אני צריכה. הקול שלה רעד מהתרגשות ומהמאמץ שלה לא לצעוק ולהישאר מנומסת אבל גם להיות תקיפה. ובטח גם מכעס. ובטח גם מעברית. שומר לחלון שתים-עשרה, שומר לחלון שתים-עשרה. אני מבקשת שתכתבי לי בדיוק-בדיוק. אני לא מבינה. אני לא הולכת (בחוֹלם-קוּבּוּץ ולמ"ד מגולגלת) לפני שתכתבי לי בבקשה כי אני כבר ארבע פעמים ולא מבינה כּל פעם. משהו אחר כּל פעם. שומר לחלון מספר שתים-עשרה, שומר נא לגשת לחלון מספר שתים-עשרה.

הפקידה לא ענתה, לא כתבה. ישבה. חיכתה. ישבה. הרגשתי את הדמעות מאיימות, את התהדקות קנה הנשימה שלי. רציתי לא העזתי לקום, לעמוד איתה, להגיד לפקידה במבטא מדויק, באנגלית מושלמת, בעברית צברית מדויקת, בשפה שהיא תכבד ותשמע, שתגיב, שתבין, שתעזור. בבקשה. בבקשה גברת אני מבקשת לכתוב לי כאן.

הוא הגיע ונעמד על-ידה מאוד קרוב, הגוף שלו כמעט נוגע בגוף שלה. אני לא מוכנה אני לא מבינה ואני מבקשת לכתוב לי ברור לפני אני הולכת. ארבע פעמים. אני לא הולכת אם את לא כותבת. גברתי סיימת כאן.

הוא חזר. גברתי סיימת כאן. מנוכר-מנומס. מסך עכשיו ולא מימשק. אטום. קצת מאיים אולי, אם כי לא היה לו שום צורך לאיים. לא היתה שום שאלה מי מחזיק כאן בכוח. שוב הנוסח המתורגל בעליל: גבירתי סיימת כאן.

מאוד קרוב אליה, כמעט נוגע אבל לא, לאט, הוא הסתובב כדי שהיא תצטרך להסתובב, להתרחק, לזוז מהחלון. כל הגוף שלו. היא פתחה את הפה גדול כדי ללגום מהר אוויר, נחנקת גופנית מסתימת הפה שהיא חווה בלי שום מגע.

הרגשתי את עצמי נאבקת לשתות אוויר. לא חשוב מה היא תגיד עכשיו לפקידה, לא חשוב אם היא תצעק או תצרח או תבכה או תשתולל או תתעלף או תכרע ברך ותתחנן או תתפשט ערומה ותשתין על הרצפה. היא לא תישָמַע, היא לא תיענה, היא לא תקבל מידע, היא נטולת זכות בקשה. לא חשוב אם היא צודקת או טועה או נואשת או מבולבלת או ראויה להתחשבות או נרדפת או זכאית. היא בטוח לא עשירה. אחרת היא לא היתה צריכה להפסיד ארבעה ימי עבודה כדי להבין איזה מסמך ואיזה עוד מסמך עדיין לא הומצא. היא המשיכה לנשום עמוק, לבלוע אוויר, להיאבק בכרית על הפנים, בידיים על הצוואר, לופתות.

הוא התחיל להזיז לאט את הרגליים. היא זזה גם. לאט גם היא, מעט. מינימום. אולי בתגובה לא-רצונית בכלל, מתוך רפלקס. רק כמה שדרוש כדי לשמור את המרווח הקטן שהוא הקפיד בינתיים להשאיר, את הפער הזעיר בין איום עצור למגע אלים. כדי לשמוע על מעטפת הגוף הנהוגה, מרחק כאילו תקין, כאילו תרבותי, שהצורך שלה לשמור עליו בתור כל מה שנשאר לה לעשות ולכן לנוע בתיאום איתו חידד עוד יותר את ההשפלה. בעל-כורחה היא נענתה, שיתפה פעולה. הצעדים המדודים שלו הגוף המתקדם שלו דחפו אותה לפניו בעקביות ללא מגע יד. בהפגנה כל הזמן של המרחק, שכאילו מרצונה. לאט, מאוד לאט, היא נדחפה לכיוון הדלת הכבדה.

טאהא

"ההפרדה היא משאת הלב של הקונסנזוס היהודי בישראל, וההפרדה התרבותית כבר כאן מזמן."

(יעל לרר, מול"ית הוצאת אנדלוס, מסבירה למה היא נאלצת להקפיא את פעילות ההוצאה לעת עתה)

ייתכן

בַּחֲלוֹמִי
רָאִיתִי אֶמֶשׁ
שֶׁאֲנִי גּוֹסֵס.
אֶת הַמָּוֶת רָאִיתִי,
וְהִסְתַּכַּלְתִּי לוֹ בָּעֵינַיִם.
חַשְׁתִּי בּוֹ
הָיִיתִי נוֹכֵחַ בְּתוֹכוֹ.
הָאֱמֶת, לֹא יָדַעְתִּי
מִקֹּדֶם
שֶׁהַמָּוֶת
בְּרֹב מַהֲלָכָיו
זוֹרֵם בַּעֲדִינוּת שֶׁכָּזֹאת –
עֶלְפוֹן-חוּשִׁים צָחוֹר חָמִים
מוֹכִי וְלֹא הָדוּק
נִים-לֹא-נִים נָעִים.
עַל כָּל פָּנִים
נְטוּל כְּאֵב
וַחֲרָדָה.
יִתָּכֵן
שֶׁהַפַּחַד שֶׁלָּנוּ
הַמֻּגְזָם
מִן הַמָּוֶת
מְקוֹרוֹ בַּהִתְגַּבְּרוּת הַנִּמְרֶצֶת
שֶׁל רְצוֹנֵנוּ לִחְיוֹת.
יִתָּכֵן.

אֲבָל
אֶת שֶׁאֵינִי יָכוֹל בֶּאֱמֶת לְתָאֵר
בַּאֲשֶׁר לְמוֹתִי
הוּא רַק
הָרַעַד הַזֶּה, הָאִינְסְטִינְקְטִיבִי,
הַמַּחֲרִיב,
שֶׁאוֹחֵז בָּנוּ
כְּשֶׁמִּתְבָּרֵר תּוֹךְ כְּדֵי הַמָּוֶת
כִּי הִנֵּה, עוֹד מְעַט,
אֲנַחְנוּ מִתְנַתְּקִים מֵאֲהוּבֵינוּ –
לֹא נִרְאֶה אוֹתָם עוֹד
לֹא נוּכַל אֲפִלּוּ סְתָם לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם.

22  במארס, 1988

כמו מצדו השני של הקיום, מלים של מי שכבר מת, ומצטער בשבילנו. טאהא מוחמד עלי מת אתמול בבוקר בביתו בנצרת, אני גיליתי את זה רק בערב, ואני מניחה שרבים אחרים, רוב העם היושב בציון, לא שמעו על זה עד עכשיו.

אני לא יודעת למה התחלתי לבכות עכשיו כשראיתי בוידאו את הקהל כולו, בפסטיבל בניו ג'רזי, קם על רגליו, מודה לו בהתרגשות. וזו אכן התגובה היחידה המתקבלת על הדעת אחרי ששומעים שיר אלמותי כל כך כמו "נקמה" (בוידאו אפשר לשמוע אותו בערבית ובאנגלית, והנה כאן צילום התרגום לעברית), שיר שההומאניזם הגדול שלו הופך את השנאה והאלימות עצמן לאירוניות, כמו הכותרת של השיר.

ולמה אני ממשיכה לבכות כשאני חושבת שכאן, בארצו, מעטים מדי זכו להכיר אותו ואת שירתו ולהיפתח לבשורה המרפאת שטמונה בה. דווקא אלה הזקוקים לה יותר מכל הורחקו ממנה, והם מאמינים עד עצם הרגע הזה שזה לטובתם. "את מי מעניין סיקור של אויב?" רטנו הטוקבקיסטים בוויינט. ואלה היו המתונים יותר מביניהם, כפי שאתם יכולים לדמיין לבד.

מת כאן משורר גדול, ובדסק החדשות תוהים "מי זה?" ושולחים את הכתב לענייני ערבים לדווח.

גם אני לא הכרתי אותו עד ש- אם אני זוכרת נכון – בזכות עאיד עלי סאלח, איש ספרות וחינוך שפגשתי בנווה שלום וסייע לנו לארגן את הערב הגדוש והאופטימי ההוא בצוותא [מכל העבודה הרבה שהשקענו אז בהכנות לערב אני מוצאת במחשב כרגע רק קובץ אחד, מכתב ל"קשת" בו ניסיתי – לשווא כמובן – לעניין אותם באייטם לתוכנית הבוקר…] הוא הגיע איתו בטרמפ מחיפה לצוותא, וישב שעות, כבר אז חולה מאוד, וחיכה באורך רוח ובחיוך, עד שהערב התחיל, ושמר על רוחו הטובה לאורך כל הערב הארוך, וכשעלה לקרוא ביקש דווקא לעודד ולשמח את הקהל אחרי כל הדברים הקשים והכואבים שהושמעו, ולכן הקריא – ונסים קלדרון הקריא את התרגום – דווקא שיר מתוק ומצחיק כמו "מישל", ולא הפסיק לחייך ולהודות לכולם ולנסות לשמח.

אני מניחה שיצחק לאור צודק כשהוא מדבר על הזעם שמפעפע, מתחת לכל ההומור וההסתרה ארוכת השנים מפני השב"כ, של מי שכפרו הוחרב והפך לפליט בארצו. ואין מוצדק מהקישור שהוא עושה, כדי להמחיש באיזה מקום אנחנו חיים, לספרו הגזעני והתמוה מאוד גם מבחינה ספרותית, "הכלה המשחררת"" של א. ב. יהושע – ספר ש"משום מה" נעשה לרב-מכר לא רק בחנויות אלא גם באקדמיה (אני יודעת, כי זו הסיבה שנאלצתי, בקושי רב, לקרוא אותו. אני לא זוכרת עוד ספר פרוזה ישראלי שזכה לכל כך הרבה כנסים אקדמיים). אותנו ימשיכו להאביס – ועוד מידיו של סופר ישראלי "הומאניסט" –  בתיאורים מלעיגים של השירה הפלסטינית, כדי לאטום עוד את עינינו הסגורות ולהצר עוד את לבנו הצר, אבל מי שיקרא שיר כמו "נקמה" של טאהא מוחמד עלי יבין שאנחנו מביאים על עצמנו במו ידינו כליה.

ואוקטובר חדש מתחיל, אחרי קיץ נפלא של סולידריות חברתית וסדק של תקווה לדיבור ציבורי אחר ולקיום אחר, שנייה לפני הכרזה על מדינה פלסטינית, ואין זכר לידיעה על מותו של משורר פלסטיני-ישראלי גדול בכותרות הראשיות. החדשות, אם אינן מתעלמות לגמרי, ממשיכות לטפטף ידיעות מהסוג הזה [הניסוח, כמובן, שלי, משום שאינו מכובס או מסולף]: מתנחלים תושבי ענתות, חלקם אנשי משטרה, ביצעו פוגרום – בעידודה הפאסיבי של המשטרה שנכחה שם – בפלסטינים בעלי הקרקע ובפעילים ישראלים שבאו לסייע להם לעבד את אדמתם; מתנחלים השחיתו וכרתו מאות עצים; שרפו (עוד) מסגד. תג המחיר של כותנות הכפייה שבהן כולנו נחנטים.

עוד תקום מדינה פלסטינית, אינשאללה במהרה בימינו. (ואולי, אם לא תקום, תגיע בסוף – אני לא מבוהלת מזה – המדינה הדו-לאומית, על אפו וחמתו ובתגבורו הנמרץ והאלים של המחנה הלאומני-משיחי-מתנחלי ששולט כאן, שהרי ההיסטוריה כמעט תמיד אירונית).

אבל אם עוד מותר לבקש משאלה לשנה החדשה, שתהא זו בבקשה שנת צדק, שיוויון, כבוד לאדם וכבוד לזכות ההגדרה העצמית של עם, שהכרזת העצמאות שלו כבר נשמעה באו"ם, בכ"ג בספטמבר. וכיתתו חרבותם לעטים, ויביעו אומר, וילדינו יקשיבו, ולא ידעו עוד מלחמה. אמן.

להיפגש עם החול: המשורר כחיית קודש ומחול הגרגרים

תמונות של עזרא לוי, הצלם הפואטי  ודברים שאמרתי על "גרגרים" של מאיה בז'רנו, בערב בין-תחומי מיוחד שהתקיים בבית אריאלה (15.6.11)

.

.

.

כבר כתבתי כמה דברים נלהבים על הספר הזה כאן  ושם, ולכן שמחתי מאוד כשמאיה הציעה לי לדבר בערב המיוחד שהתקיים לכבוד הספר בבית אריאלה ביוזמת הרקדנית שלומית ירון. זו היתה הזדמנות לצלול לספר האהוב הזה שוב, ולנסות להבין מה יש בו שכל כך הקסים אותי. החלק שלי, מתברר, היה החלק הכי מסורתי בערב – עיקר האירוע היה המופע האילתורי של הרקדנית, הצ'לן הנהדר מיכה הרן ומאיה כמובן, בקריאתה המובהקת, הקולעת ומלאת ההומור.  בכל זאת אני מביאה כאן להלן את הדברים שאמרתי, ומקווה שאפשר לחוש משהו מהאווירה המיוחדת בתמונות שצילם עזרא לוי. עזרא הוא צלם פואטי של ממש וזו הזדמנות להודות לו על הפרויקט הנמשך שלו, על המסירות וההשקעה שחוברות לכישרון ולנדיבות. הוא  תמיד עושה מעל ומעבר ובצד התמונות  שהוא מיטיב ללכוד מהאירוע עצמו מוסיף גם צילומי שירים וקטעים מביקורות על הספר ויוצר ככה ארכיון ספרותי חי ונחוץ מאוד, שאין עוד כמוהו כאן.

*

 *

לפני כמה חודשים כתבתי לעצמי בשיר משאלה, שיבוא אדם ויהפוך את הדברים למה שהם. ועכשיו נזכרתי במשאלה הזאת, כי מאיה בספר הזה עשתה את האנטי-קסם שהוא גדול בעיני יותר מכל קסם, וזה להפוך את הדברים למה שהם. ואנסה להסביר למה הכוונה.

הספר הקטן הזה ריגש אותי ונגע בי, ממש שינה את החוויה שלי בתוך העולם יותר מהרבה ספרים אחרים שקראתי בשנים האחרונות. יש הרבה דברים שאפשר לומר עליו ואכן כבר אמרו עליו הרבה דברים יפים, בפני עצמו וגם כחוליה חדשה ומפתיעה ברצף הפואטי הארוך והמרשים של מאיה בז'רנו. אבל אני אתרכז בכמה דברים עקרוניים שנוגעים לאופן שבו הספר הקטן הזה, בדרכו השקטה והצנועה, הזיז לי משהו בחוויית השירה, השפה והעולם.

.

.

בשבילי שירה טובה היא שירה שנותנת זמן, אוויר לנשימה, מרחב של חסד שמאפשר להסתכל על הכול מחדש בעיניים רעננות. ואת כל זה הספר הזה נתן. אבל מה שמיוחד בספר הזה הוא שהוא בו-זמנית גם שירה וגם לא שירה. הוא כאילו מתקיים מחוץ לשיח הפנים-ספרותי של השירה העברית, מעל ומעבר לאגו המשוררי וליחסים של השירה עם עצמה ועם סוגי דיבור וכתיבה אחרים בשפה ובפוליטיקה ובתרבות – הוא לכאורה קרוב יותר לספרי חוכמה, לקבלה, לזן, מאשר לשירה. כמו בציורים של רותקו, שהם בו-זמנית אמנות בהתגלמות העמוקה והנשגבת ביותר שלה וגם חוויה כאילו ראשונית של הצבע עצמו, כאילו מחוץ לאמנות, כך הגרגרים האלה – אם להידרש לשדה הסמנטי שאליו מאיה שולחת – הם כאילו בו-זמנית גם גרגרים מילוליים וגם גרגרים לאכילה, או ליתר דיוק לטעימה והשתהות על הלשון.

ולטעמי, כדי לחוות את מלוא הטעם שלהם צריך לבוא אליהם עם לב פתוח ועין ואוזן רגישות וסקרניות, כי הגרגרים האלה נוטים – בדרכם המיניאטורית והחיננית – לנפץ כל מיני ציפיות, קלישאות בשפה ובשירה ובחיים, דעות קדומות ושיפוטי טעם ומוסר. אני אנסה לתת לזה כמה דוגמאות בהמשך, אבל אני רוצה קודם כל להדגיש שכדי לחוות את מלוא הנועזות של ההפרכות וההפתעות החינניות שיש בספר הזה, ובכלל כדי לחוות את כל העושר שהוא נותן, צריך לקרוא אותו לא בדגימות מפה ומשם אלא כפי שהוא מאותת ומבקש שיקראו אותו – כספר שמקבץ רצף ממוספר של גרגרים, שבד"כ גם מסודרים בסדר כרונולוגי, עם התאריך המדויק והמלא של זמן הכתיבה של כל גרגר, מ-2001 או קצת קודם עד 2010, מגרגר מס' 1 עד 101. ואולי קצת יכולנו לשמוע מה עושה הרצף לגרגרים בקריאה של מאיה קודם.

אבל נחזור לעניין של הלא-שירה לכאורה, כי בעניין הזה מאיה מציבה בפתח הספר שני תמרורים חשובים.

הראשון והמרכזי קשור למוטו היפהפה שבפתח הספר, ציטוט מהרב קוק (?): "אם אינך יכול לגלות את הקודש בחול, אסור לך להיפגש עם החול".

בפעם הראשונה שקראתי את המוטו הזה, שמעתי את הדגש על הפגישה עם החול. פגישה מלאת כבוד שמכוונת לגילוי הקודש שבחול. זה אכן הדבר החשוב והמרכזי שמאיה עושה בספר הזה. היא באה מעמדה מלאת כבוד אל החול, והיא שוב ושוב מגלה בו את ניצוצות הקדושה, הניצוצות שטמונים בקליפות שמהן אנחנו וכל אשר סביבנו מורכבים (ואני בכוונה משתמשת בטרמינולוגיה קבלית, כי זו התשתית המחשבתית של הדברים כאן). הכבוד הזה לחול, הקשב וההתבוננות הפתוחים והאוהדים לכל דבר אחראים כאן לתרכובת ולאיזון המאוד מיוחדים בספר הזה בין ההקפדה היתירה על היופי והחגיגיות של הרגע השירי – גם מבחינה ויזואלית וגראפית, בהגדלה של המלים והמרכוז שלהן על הדף עם כל השקט הלבן מסביב, גם בהקשבה המצלולית והריתמית המדוקדקת למלים, שיודעת בדיוק איך לסדר אותן בשורות ואיזה מלים לבחור כך שצלילית הן יהדהדו זו את זו, וגם "יתחרזו" לפעמים מבחינת הצבעים או איזה היבט ויזואלי אחר, וכמובן התיארוך המדויק והסידור שהוא בד"כ כרונולוגי אך לפעמים גם מוטיבי (הג'וק שנמחץ בא אחרי האוגר שרגלו נמחצה…), כולל ההקדשות המרובות לכל מי שנוכחותו היתה מקור להיווצרות הגרגיר – בקיצור החיבור בין הכבוד העצום לכל רגע ורגע בתוך היומיום ולכל רגש או התרחשות שהוא מביא איתו, ובין הפרטים השיריים עצמם, שיכולים להיות רציניים או מצחיקים, מרגשים או מגוחכים, אפילו לכאורה מגעילים או סתמיים. לא רק שהמוקפדות והקומיות לא עומדות בסתירה זו לזו, התרכובת שלהן יחד יוצרת טון שמצליח לחמוק מכל הפחים שאורבים בדרך כלל לכתיבה כזאת: פח ההתחכמות והיומרנות, פח הקיטש המתמוגג, פח הכבדות הפומפוזית שמטילה משקל כבד מדי על רגעים קלי משקל. ההתפעמות שיש כאן בגרגרים מסיטואציות קטנות, מתפניות של רגש או מחשבה, היא אכן התפעמות אבל היא שומרת תמיד גם על פליאה מהרגש שהיא מתארת, שמאפשרת מרחק של התבוננות, מאפשרת באמת לחוות הכול כמוזר ומעט פלאי. וכך היא חושפת את ניצוץ הקדושה שבחול. וגם, ובעיקר – ההתפעמות הזאת מקיפה הכול, כולל הכול, לא רק את מה שיפה וראוי ונקי ונכון. אז אפשר למצוא כאן גרגיר על החצילים בפשטידה ומיד אחריו גרגר על הקקי של הכלבה; וגרגר על הרמת שקל מחריץ המדרכה, "עבור איזו קבצנית – אחרת?" (עמ' 66, גרגר 58) או על הדחף להרים עצם מהכביש (עמ' 60) או פיתה עבשה מהמדרכה (עמ' 71). המבט כאן לעתים הוא נמוך יותר מנמוך, הקיפוד שעובר על המדרכה בערב הוא "באותו הגובה" (עמ' 76) כמו המשוררת עצמה וכמו הגרגר הבא שלה. היא עוצרת להביט, בעצמה כמו בכל דבר אחר, והעצירה הזאת – שיש בה פליאה, וגם רכות ואהדה – מייצרת מרחק מהרגש עצמו, כך שאפשר לומר למשל: "השירותים שבורים / השירותים מתוקנים / איזו אומללות, איזה אושר". (עמ' 54) ואנחנו מאמינים לה בדיוק משום שהמרחק הזה של המבט מכיל גם את רגע האומללות וגם את רגע האושר שניהם במקביל, אחד לא טוב או נעלה או שווה יותר ממשנהו, שניהם שווים, שניהם מהמרחק המעט אירוני אבל המחויך הזה ראויים באותה מידה לתיעוד, ולפליאה.

אבל היה עוד משהו במוטו הזה שראיתי בפעם השנייה או השלישית שהתעכבתי עליו, וזה ה"אסור". והאיסור הזה, למרבה ההפתעה, הוא לא כפי שהיינו מצפים על הפגישה עם הקודש, אלא דווקא על הפגישה עם החול: אם אינך יכול לגלות את הקודש בחול, אסור לך להיפגש עם החול. מה זה בעצם אומר, שאסור להיפגש עם החול? למה זה כ"כ אסור ואיפה זה משאיר אותך? עם הקודש. אתה נשאר בממד הקודש, אבל על מי שומרים ומפני מי מזהירים, האם עליך מפני העולם או על העולם מפניך… ופתאום ראיתי את המשורר כמין חיה משונה, חיית קודש כזאת, שהקדושה שבה היא קדושת המלים, שאם היא לא יכולה למצוא בעולם בחוץ את הניצוץ הזה של הקדושה, אסור לה לצאת מהבית, אסור לה לצאת מהחדר אפילו, היא צריכה להישאר חיה משונה וסגורה בתוך חדרה. יש משוררים כאלה.. J אבל מאיה יוצאת החוצה ופוגשת חיות ועצמים, לפעמים היא פוגשת חיות מהסוג שלה (פגישה עם ויזלטיר, עמ' 102) ולפעמים חיות אחרות. היא לא נשארת חיה משונה וקדושה, היא יוצאת אל החול, והיא לא יוצאת אל החול כדי לעשות לו טרנספורמציה למשהו אחר, משהו שאינו חול – זו נקודה מכרעת והיא מביאה אותי אל התמרור השני שמאיה שתלה בפתח הספר.

בכלל אין כאן – וזה משהו חריג מאוד בשירה שכמעט לוקח אותנו אל מעבר לגבולות השירה כאמנות של סימנים וסמלים מילוליים – אין כאן כמעט רצון לעשות טרנספורמציה של חומרי הממשות למשהו אחר, משהו קסום, מאגי-שירי. כפי שאין כאן רצון, כמו שאמרתי, לדון בשירה עצמה באמצעות החומרים של השירה. יש כאן המון מוזיקליות, המון טיימינג קצבי ומצלולי שהוא נשמת אפה של השירה (ראו למשל את הגרגר המקסים, מס' 70, עמ' 78: "הפנים דמו לסחלב והוארו / בחלב סגול וזהוב, / סח הלב ולבלב גבוה גבוה…) אבל אין כאן רצון להמרות, למטאפורות, לדימויים – להפוך דבר אחד לדבר אחר. כמעט ואין כאן (וצריך להיזהר מהכללות, כי בין הדברים שהספר הזה עושה, הוא גם לא מאפשר להכליל, לחלץ ממנו פואטיקה אחת מסודרת).

התמרור השני הוא זה: אחרי המוטו מאיה מביאה כמה התחלות שהן טרום-גרגריות. למה היא מביאה אותן ולמה חשוב לה להדגיש שאלה עוד לא גרגרים? אני לא בטוחה, כי כאמור זה לא שבאופן גורף אין אח"כ בספר אף פעם שום המרות מטאפוריות, אבל יש בכל זאת משהו מאוד שונה באיכותו בין אמירה כמו "אני רוקדת על קיר של נייר / את השיר שברגליי / ורושמת בגיר" (שזה הטרום-גרגר, לפני מס' 1) ובין ההמשך המיידי, גרגר מס' 1, שכמו כל הגרגרים שבאים אחריו, לא מדמה משהו אחד למשהו אחר, אלא מתאר משהו שהתרחש בעולם, בלי לשפוט אבל גם בלי להסוות, לטשטש, לתקן או להמתיק: "משנמחצה רגלו / של האוגר הקטן, /שמעתי לראשונה את קולו" (עמ' 9).

אני רוצה לסיים בקריאה של שני גרגרים רצופים, מס' 48-49 שבעיני עוסקים דווקא, באופן די נדיר בספר הזה, בקלישאות לשוניות ותרבותיות, ובהפרכה העדינה שלהן. שימו לב להדהודים ביניהם ולחוכמה שכל אחד טומן בהיפוך של ציפיות מקובלות.

הדבר הזה קיים בעוד הרבה גרגרים אחרים כאן: הביטול העדין והחכם של הערכיות השלילית שאנחנו מייחסים בד"כ לדברים. אין כאן יותר גבוה ונמוך, טוב ורע, יפה ומכוער, אנושי וחייתי, טעים ומגעיל, בריא וחולה. הדברים מוצבים כפי שהם ובזאת הם נגאלים, חוזרים להיות מוצבים בעולם, ועכשיו הם מנצנצים קצת יותר, קורצים כשאנחנו עוברים לידם, ליד עצמנו – זה הקודש שבחול. הניצוץ שבקליפה.

אהבה היא אתיקה (מחשבות סביב beginners של מייק מילס)

"המציאות היא מה שאיננו יודעים" (טוביה ריבנר)

מה מתחילים ה"בגינרס" ("מתחילים") של מייק מילס? ההתחלה, באופן הולם מאוד, מגיעה בסוף, אחרי מסע ארוך של הכנה. לוקח זמן להבין (להבין ממש, בבטן, לא רק בראש) שאנחנו לא יודעים בעצם כלום על החיים ועל עצמנו שלא דרך המודלים, תמונות הזיכרון העמומות והמושגים המעורפלים, הצפונים מתחת לשפה, שקיבלנו מהורינו על אהבה וקשר זוגי. אז איך וממה מתחילים והאם אפשר בכלל? אולי "תעודת זהות" או "מודעה" שנציג על עצמנו יעזרו? הסרט מתעסק ב"מודעות" כאלה הרבה, לא רק מודעות אישיות אלא גם תקופתיות (שנות ה-50, שנות ה-30, השנים שלנו), ומשלב בחינניות אירונית את תמונות הסטילס עם פרטי הטריוויה בתוך התמונה-הנעה שהיא הסרט. ככה גם יקרינו לנו את הדימויים-התמונות שצפים במוחו של אוליבר, הגיבור (שהוא במקצועו מאייר ומעצב גרפי), כשהרופא יאמר משהו כמו: גודלו של הגידול הסרטני (בגופו של האב) הוא כשל מטבע.

ברגע הכי מרגש בסרט, אולי, אוליבר מראה לחברה החדשה שלו אנה את מודעת ההיכרויות שאביו שלח לעיתון כמה שנים לפני מותו, כשסוף סוף יצא מהארון (ואוליבר מצא אותה בין החפצים של האב בתמונה הפותחת את הסרט). למודעה בכתב ידו מצורפת תמונה שלו בחולצת כפתורים פתוחה, מחייך. ה"מודעה", שיש בה תערובת נוגעת ללב של פיכחון ואופטימיות נואשת, כוללת גם כמה פרטים אינטימיים למדי על חיי המין של האב ועל ההעדפות הספציפיות שלו, אבל הם נקראים יחד עם כל שאר האינפורמציה, בלי שינוי בטון או בתגובה, ואוליבר ניצב שם, מחייך אל אנה, כאילו הוא מציג לה את עצמו. וזה הסוף, שהוא ההתחלה, משום שרק כעת מתחילים לפסוע אל הלא ידוע.

.

.

.

אפשר להתחיל כשמוכנים להכיר בכך שאנחנו בעצם לא יודעים כלום, כי כל מה שאנחנו יודעים הוא לגבי עצמנו, עד היום: כלומר, המודלים שנטעו בנו ההורים שלנו, והכאבים והבעיות שלהם. באיזשהו אופן הסרט גם צוחק על פרויד וגם ממשיך אותו, וזאת נראית לי תגובה הולמת מאוד למקומו של פרויד בתודעה הקולקטיבית שלנו היום: התורה שלו כבר מזמן לא נתפסת כדברי אלוהים חיים, אבל זו עדיין ה"אמת" של הד.נ.א המחשבתי שלנו, גם אם היא עשויה מהטעיות, נקודות עיוורון ושאר כשלים מחשבתיים. אין לנו ברירה אלא לצחוק עליו ולהמשיך אותו תוך כדי. להתחפש, כמו שעושה אוליבר, לד"ר חמור הסבר עם הזקן והמקטרת (+הכלב ארתור שמלווה אותו לכל מקום) בתערובת של הגחכה והומאז' מלא הוקרה, ולהשתדל מאוד לא לחזור על הטעויות שעשו הורינו, גם אם אנחנו מודעים בכל רגע לכך שאנחנו רואים את העולם – את הזולת, ובמיוחד את הזולת הנחשק – באופן בלתי נמנע דרך תמונות הזיכרון הביתיות. אנחנו עשויים מהורינו במובן הכי ליטרלי.

"בגינרס" הוא סרט עצוב ויפה, מלא רגש, שיש לו סבלנות לרגשות של הגיבורים שלו. עד כמה שזה נשמע מוזר, אין הרבה סרטים כאלה היום. רוב הסרטים בשנים האחרונות (גם ה"עצמאיים" וה"אירופאיים") מתחרים זה בזה במידת התזזיתיות הויזואלית והגודש הרועש של הפסקול. אין כמעט רגעים של שקט – בסרט הזה יש הרבה. ודווקא על ההתחלה. לא שאין קסם בתזזית, בדיאלוגים המהירים, במוזיקה הקצבית ובשוטים החתוכים, הרודפים זה את זה (אני חושבת למשל על הריתמוס המהיר, והאפקטיבי, של "הרשת החברתית") אבל יש בסחרור הזה גם משהו מחריד, מעורר אימה. מה הוא דוחק הצידה, הגודש הפירוטכני הזה? הייתכן שהוא דוחק את הרגש, גם ואולי במיוחד כשזה רגש שעוד אין לו מלים, ויש צורך בכמה רגעים של שקט בשביל לראות ולחוות אותו? המצלמה של "בגינרס" מוכנה לחכות לרגעים האלה. והם יוצרים הרבה יופי, יש בהם רכות שפותחת את הלב.

זה אולי קצת גדול על הסרט הזה, אבל הוא התחבר לי עם מחשבות שיש לי בזמן האחרון על אהבה ועל פנטזיה, ועל התפקיד שהתשוקה ממלאת בכל אחד מהמצבים האלה. "נניח שכל חייך חיכית לאריה", אומר אביו של אוליבר, "אבל הוא לא הגיע. הגיעה ג'ירפה". "הייתי ממשיך לחכות לאריה", משיב הבן. "בגלל זה אני מודאג לגביך", מחזיר לו האב. בהמשך אוליבר אומר לאנה, אחרי שהם כבר גרים ביחד, "אני לא יודע, לא נראה לי שזה מה שאני אמור להרגיש", והיא עוזבת. לא מספרים לנו מה הוא מרגיש ומה הוא חושב שהוא אמור להרגיש, אבל אנחנו רואים כמה רע לו בלעדיה, ובסופו של דבר הוא נוסע אליה, והם חוזרים. הניסיון ללכוד את המציאות בדימויים ויזואליים אחידים, קבועים כמו תמונות סטילס, הצורך הבלתי נמנע הזה להשיג שליטה על התנועה הבלתי פוסקת שהיא החיים והיא אנחנו בתוכם, הוא מובן מאוד, אבל הוא נדון לכישלון. "אלה העיניים של אנה ב-2003", מקריין אוליבר בסוף הסרט, "וככה נראים השמיים ב-2003. ככה אנחנו נראים ב-2003". כן, ככה נראה רגע אחד שהוקפא. האבסורדיות של המשפט רק מבליטה את העובדה שאי אפשר ללכוד את המציאות עצמה כפי שהיינו רוצים, כפי שהדברים נחווים בפנטזיות שלנו. הפנטזיה בנויה מדימויים סגורים בקופסא, דימויים נשלטים, כשרוצים אפשר לפתוח אותה ולחוות אותם שוב, ושוב, תמיד אותו דבר. התשוקה מאוד ברורה בפנטזיות, מאוד מובהקת, עוצמתית, יש לנו שליטה מלאה בפרטי הסצנה משום שהם ידועים לנו לחלוטין, הם רכושנו הפרטי, הכמוס והיקר ביותר. האהבה לעומת זאת היא הנכונות ללכת אל מה שאינו ידוע, אל מישהו אחר. לנוע, בלי לדעת בדיוק איך ולאן. ההיפתחות אל האפשרות הזאת כמוה כהיפתחות אל החיים עצמם, החיים המציאותיים, עם הסיכון/הסיכוי הצפון בהם לשנות אותך. במובן הזה, לדעתי, האהבה היא אתיקה. וזה אולי סרט קטן, "בגינרס", אבל חלק ממה שמרגש בו, לפחות עבורי, זו היכולת של הדמויות שבו להתגמש כך, לאפשר למציאות – ולזולת – לשנות אותם. גם אם לא ככה חשבנו קודם, לא ככה רצינו להיראות, ולא על זה חלמנו. גם אם חיכינו כל הזמן לאריה, ובסוף באה ג'ירפה.

*

סידרתי קודם את החדר שלי וניסיתי למצוא מדפים פנויים לערמות הספרים שכיסו את השולחן, ופתאום שמתי לב שאני מחזיקה את ספרו האוטוביוגרפי של טוביה ריבנר, "חיים ארוכים קצרים" (יצא בהוצאת קשב ב-2006). על גב הספר מופיעה הפסקה הקצרה הבאה, שממנה ציטטתי בכותרת: "הרי כל החיים אינם אלא זיכרון. גם מה שאנו מכנים הווה איננו אלא זיכרון, כי כל מה שחווים – ברגע שמודעים לו, כבר הוא בגדר זיכרון. המציאות היא מה שאיננו יודעים".

* *

המילה "אהבה" חזרה הרבה פעמים בנאומים של מארגנות ההפגנה הפיליפיניות אתמול בצהריים. חבל שרוב הישראלים כבר הלכו בשלב הזה, ככל שיכולתי להתרשם, ונותרנו רק קומץ יחד עם האימהות והילדים (האימהות הן ברובן חד הוריות. עוד קושי על מסכת הקשיים שמערימה בפניהן המדינה ברגע שהן מעיזות ברוב חוצפה להביא ילדים לעולם – מגרשים את הבעל בתקווה שהאישה תצטרף אליו). היו אגרולים קטנים וחמודים בשלושה שקלים לחתיכה, היו חולצות צבעוניות משובחות לתמיכה במאבק, אבל הנאומים היו עצובים, והם העלו דמעות. הסיום היה שקט: עוד מעט נתפזר, עוד מעט יישארו האימהות שוב לבדן עם הילדים, ואיש לא יוכל באמת להגן עליהם מפני הפקחים של יחידת עוז.

אפילו השוטרת שנתנה ל"סדרנים" תדרוך, לפני שההפגנה השלווה והחמודה יצאה לדרך (עשינו את כל רוטשילד מבלי להפריע את שלום הציבור), ככל שהצליחה לשמור על פני פוקר וטון חמור סבר, אמרה גם היא בסוף (כן, אני נשבעת שזה מה שהיא אמרה, הקשבתי טוב): "מאחלת לכם הצלחה במאבקכם הצודק". נו, אז אפילו המשטרה לצדנו. עכשיו רק צריך לנצח במאבק הצודק הזה, ולהשאיר עוד 400 ילדים ישראלים בארץ. אפילו שהם לא יהודים.

האבא היחיד שדיבר בהפגנה הזכיר את העזרה שהושיטו הפיליפינים ליהודים בשואה. הזכיר איך הם עוזרים באהבה לנכים ולקשישים שלנו, ואיך הם לא מבקשים דבר בתמורה, מלבד הזכות להמשיך לחיות ולעבוד כאן. הם אפילו לא מבקשים שיוויון זכויות. אמא אחרת ביקשה להתחשב במצב הנוכחי, לחוס על הילדים האלה שלא עשו דבר רע, שזהו ביתם ואינם מכירים בית אחר. אפשר לחשוב על כל מיני פיתרונות, אפשר לשנות את הנהלים מעתה ואילך, אבל למה להתאכזר לילדים האלה?

אם יש משהו אחד שהשואה היתה אמורה ללמד את העם היהודי, הוא ששיקולים של גזע לא יביאו אותנו לעולם למקום טוב. לא ביטחון, לא שלום ולא צלם אנוש. המדינה הזאת הייתה כבר מזמן אמורה להיות מדינת כל אזרחיה, דווקא משום שהיא מדינתו של העם היהודי. אבל בגלל שהיא מתעקשת להישאר "מדינה יהודית" – בין שאר הזוועות שהיא מעוללת – היא צדה כעת ילדים בני שלוש וארבע באישון ליל כאילו היו פושעים.

כמה לינקים בהקשר הזה:

   http://www.facebook.com/pages/Israeli-Children/139798801913#!/pages/Israeli-Children/139798801913?sk=wall

http://news.walla.co.il/?w=%2F0%2F1836891

http://www.israeli-children.org.il/archives/316

צריכים אותנו בשדרות רוטשילד בשישי בבוקר

26 ילדים כבר נעצרו, נכון לעכשיו.

"לא היה סבון ומים חמים… רחצתי את התינוק במים קרים בכיור. הייתי צריכה לדפוק על הדלת הרבה כדי לקבל מים חמים לבקבוק."

מהגרות עבודה פיליפיניות, חלקן עובדות בארץ באופן חוקי כבר שנים רבות, העזו ללדת ילדים והפכו כך בן-לילה לבלתי חוקיות. עכשיו הן נעצרות עם ילדיהן בתנאים כאלה, כאן מתחת לאף שלנו. על זה לא מדווחים, על המאסרים האלה איש לא יוצא לרחוב להשתולל, לחסום את התנועה ולהאשים את הממשלה בפשע נורא. לעצורות ולעצורים הצעירים האלה אין קהל חסידים.

לא רק זה: האימהות שמארגנות את ההפגנה בשישי בבוקר עלולות להיתפס ולהיעצר במהלכה. לכן חשוב שבעתיים שכמה שיותר ישראלים יצעדו יחד איתן. והן זקוקות גם למתנדבים שיוכלו לשמש כסדרנים, אחרת לא יהיה אפשר לקיים את ההפגנה. הנה כל הפרטים להלן וגם קישורים. בואו, בואו. תכלס, יש מקום טוב יותר להיות בו מאשר שדרות רוטשילד בשישי בבוקר, ולצעוד יחד עם אנשים שבאו לעבוד ולעזור, שלא פגעו באיש? אני לא מכירה כזה.

צועדות נגד מעצר ילדים

יום שישי 1.7 ב-10:00 – היום הראשון לחופש הגדול
צעדה מרחבת הבימה עד קצה שדרות רוטשילד

את ההפגנה יוזמת ומארגנת קבוצה של אמהות פיליפניות שלא מוכנות לעמוד מנגד בזמן שילדים נכלאים על לא עוול בכפם. חלק מהן עבדו כאן בצורה חוקית יותר מעשרים שנה, אך ברגע שהעזו להביא ילד לעולם הפכו מיד ל"לא חוקיות" בהתאם ל"נוהל עובדת זרה בהריון" של משרד הפנים. הן לא מוכנות לשתוק יותר בזמן שהמדינה מתייחסת אליהן כאל כלי עבודה! הן לא מוכנות לשתוק עוד בזמן שחברותיהן וילדיהן נכלאים ללא זכויות אדם בסיסיות! הן לא מוכנות לשתוק יותר – נקודה.

***אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה שכמה שיותר ישראלים יצטרפו להפגנה. מחשש שיחידת עוז תבצע מעצרים בהפגנה, נוכחות של ישראלים חשובה יותר מתמיד. חשוב שנהיה שם כמה שיותר אנשים, מאוחדים נגד המעצרים!
נפגש בשעה 10:00 ברוטשילד פינת הבימה. נצעד עד לתחילת רוטשילד, וכמה אמהות יישאו דברים.

דרושים סדרנים וסדרניות להפגנה

דרושים לנו סדרנים וסדרניות להפגנה בשישי. כרגע אנחנו במחסור ואם לא יהיו מספיק לא נוכל לקיים את ההפגנה. התפקיד אינו מסובך ודורש בעיקר עזרה בהכוונת הצעדה. אפשר להירשם במייל: yjonas83@gmail.com

נעצרו כבר 26 ילדים. אנו מצרפים עדות קצרה וחלקית של אחת האמהות שנעצרו כדי שאנשים יבנו מה מתרחש מתחת לאף שלנו:
"החדר לא היה נקי והיה בו חלון אחד ומחניק ונעלו אותנו בחדר מרגע שהגענו, לא נתנו לנו לצאת לחצר. יום אחר כך שמו עוד משפחה עם ילד בחדר. לא היה לי סבון ומים חמים ולא יכולתי להכין בקבוק לתינוק בלי מים חמים. רחצתי את התינוק במים קרים בכיור. הייתי צריכה לדפוק על הדלת הרבה כדי לקבל מים חמים לבקבוק. בכיתי כל הזמן וביקשתי להתקשר. הפקחים אמרו לי כל הזמן שהאבא לא רוצה קשר איתי ועם הילד וש"מספיק לו ממכם" ושהוא לא אוהב אותנו. "

***אנא בואו להפגין סולידיריות עם נשים שלא מוכנות יותר להיות שקופות! ***עזרו לנו להפיץ את הקריאה ואת השינוי בשעות: במייל, בפייסבוק (http://www.facebook.com/event.php?eid=213812678655727) ומפה לאוזן

http://www.israeli-children.org.il/